בתמונה: מה שכן הצלחתי לצלם בחצר שלנו. רבים תוהים בלבם, וואלה זותי, התברגנה. היא והראיס, פקה פקה פקה, תכלס חזרו היישר לעומקי המטריקס. מה ניש. ובכן, אספר לכם בקטע אחר יעני בלי קשר, על משו שקרה לי השבוע. נקרא לזה…
בתמונה: מה שכן הצלחתי לצלם בחצר שלנו. רבים תוהים בלבם, וואלה זותי, התברגנה. היא והראיס, פקה פקה פקה, תכלס חזרו היישר לעומקי המטריקס. מה ניש. ובכן, אספר לכם בקטע אחר יעני בלי קשר, על משו שקרה לי השבוע. נקרא לזה…
בתמונת הנושא: הנייטיב’ס מלמדים את אחותם לרכב על אופניים. זה לא קשור לפוסט אלא בעקיפין אבל תסתדרו. והיום ביאאאאאצ’ז, בא לי לספר לכם על שחרור ואיגום נייטיב’ס במרחב החינוכי האמריקני. או במילים פשוטות, מה זה נקרא להביא את הילדים פה…
לפני כמה זמן הבכור אמר לי אמא, את יודעת, אני ממש מת על אמריקה! אמרתי לו, וואלה ממי, גמני! האם אנחנו פשוט אנשים כאלו שטוב להם בכל מקום? אני לא חושבת. אני כן חושבת שאנחנו אנשים עם גישה כללית חיובית…
זהו. יש בית. עברנו אליו בשעה טובה לפני שבוע. הנייטיב’ס בבתי הספר. טכנית, התחילו החיים החדשים שלנו. אפילו התחתנו ותעודת הנישואים יצאה לדרכה יחד עם עוד כמה ניירות, לתהליך שבסיומו יהיה לי אישור העבודה המובטח. אפרופו מובטח, מה שעוד מובטח…
השבועות חולפים בקצב די מטורף. והנה שוב יום שישי, שזה היום בו נחתנו באמריקה, לפני חודש. כמה סוער. השבוע בכורנו עבר ניתוח חירום, עברנו ימים קשוחים ביותר פה, בהתמודדות עם מערכת בריאות שאנחנו לא מכירים, באימה ופחד, בחוסר אונים, בבדידות.…