לקחנו את הגלולה האדומה

אז יש פה באר מסתורית שהאגדה הרווחת עליה מספרת שהיא מעיין נעורים וזה וזה. ביג דיל.
יש כאלו בהרבה מקומות בעולם.
אתמול במקרה במהלך טיול בעיר, ובכלל חיפשנו מסעדה (כמובן), נתקלנו באיזו סימטונת בבאר המפורסמת הזאת, קראנו עליה שהמים שלה נחשבים למרפאים, שהאחראי עליה, “שומר הבאר”, הוא בגילה (עשרת אלפים ומשו שנה, אם לא איכפת לכם), שיש סביבה פיות וכל מיני כאלו.
באמת הסבתא שעמדה על המרפסת בכניסה לסימטא וכיוונה אותנו לבאר נראתה מאד זקנה אבל לא בת עשרת אלפים. סתם זקנה. וכל האגדות, נו, זו לא חוכמה להיחשב באר מרפא ומעיין נעורים, כשהבארות השכנות שלך מפיקות מים שאינם טובים לשתייה. סתם באר שוויצרית. זה יפה, זה פולקלור אבל זה לא ממש מסתורי.

ויש פה את העניין הזה שהוי אן נחשבת לעיר שנשתמרה הכי טוב אחרי כל המלחמות שהארץ היפה הזאת עברה, כולל “מלחמת ויאטנם” שבויאטנם קוראים לה “מלחמת אמריקה”, כי הכל עניין של פרספקטיבה בחיים.
העם הויאטנמי הוא עם גאה, חזק וקשה עורף, הם סילקו מפה לאורך ההיסטוריה כל כובש שהיה כאן, והיו הרבה.
סינים ויפנים וצרפתים ואמריקאים, לאף אחד הם לא ויתרו, הויאטנמים הקשוחים האלו. אז עיר שכמעט לא נפגעה לאורך ההיסטוריה פה, ויש בה עיר עתיקה וסמטאות עתיקות ובנייה מכל מיני תקופות, כן, זה יפה וזה מעניין ואולי זה אפילו מסתורי.

Ba Le Well, the mysterious well of Hoi An

אבל הכי מסתורי פה זה הנודלס.
ישנה מנה של נודלס, לא דומות לשום נודלס אחר במזרח, מיוצרות רק פה בהוי אן ואין את המנה הזאת בשום מקום אחר בויאטנם, במזרח, בעולם. אין. תחשבו על זה. זה היסטרי!
היום עם כל הגלובליזציה ופתיחת הגבולות והתקשורת החופשית ואיך שהעולם התפתח, אתם מכירים עוד מנה שיש אותה אך ורק בעיר אחת לא מאד גדולה (משו בגודל של נתניה. 120 אלף תושבים) בארץ אחת לא מאד גדולה..? ויש עוד מסתורין.

יושבים? קבלו: את הנודלס האלו מייצרת משפחה אחת ויחידה, רק להם יש את המתכון הסודי של הקאו לאו (כך נקראות האטריות האלו) והם לא מסגירים אותו.
עכשיו, בואו לא נשכח, ויאטנם אמנם מתויירת מאד אבל זו עדיין מדינה קומוניסטית. אנשים שאינם חברי מפלגה עדיין נעלמים פה לפעמים.
המימשל פה מודאג מכך שהמתכון הסודי של הקאו-לאו ייעלם מהעולם, לו המשפחה הזאת תיכחד, ולמרות זאת הם לא מסגירים את המתכון וממשיכים להיות הספק היחיד בכל הוי אן שמספק את האטריות האלו, ומדובר באטריות שכל מסעדה מקומית מגישה. ממסעדות השוק המגישות קאו לאו מעולה ב-20 אלף דונג (1 דולר אמריקאי), ועד שלל המסעדות ברחובות, עממיות יותר או פחות, (המוני המונים של מסעדות יש בהוי אן) שמגישות את הקאו-לאו בכל מיני גרסאות-רוטב ובטווח מחירים שנע בין 30 ל-60 אלף דונג.

משפחה אחת שמחזיקה תעשייה קולינרית שלמה, חולשת על ייצור האטריות למנה שהיא הספציאליטה של העיר, זה לא פחות ממסתורי בעיניי. הקולינריה כחלק אינהרנטי מההיסטוריה. אוי אני מתה על זה.

והקאו-לאו זו באמת מנה מדהימה.
האטריות עצמן הן אטריות אורז אך אינן דומות לשום אטריות אחרות שטעמתם.
הן עבות, מביאות פייט בלעיסה אבל לא אל דנטה ממש, יש להן צבע ומירקם משל עצמן והן פשוט מאד טעימות.
יש אגדה שטוענת שחלק מהמתכון הסודי שהמשפחה מכניסה לאטריות הוא אפר, נו טוב הם באמת שורפים פה הרבה, הויאטנמים, אולי זה באמת אפר, מי יודע..?
ומה עוד במנה, לצד האטריות המעולות?
הרבה נבטים ועלים ירוקים כמובן. חסה, מנטה, בזיליקום, כוסברה וירוקים נוספים שלא תמיד אנחנו מזהים.
רוטב משתנה, בדרך כלל חום ובשרי ברמות דלילות וסמיכות משתנות.
אכלנו קאו לאו שהורטב במרק שלדעתי היה פשוט מצקת או שתיים מהסיר של ה”פו”, שגם אותו מגישים כמעט בכל מקום אבל כמובן אינו מיוחד להוי אן, אלא רווח בכל חור בויאטנם.
אכלנו גם קאו לאו במסעדה מהסקאלה היותר גבוהה של ה”עממיות”, והוא הוגש עם רוטב סמיך וחום, לא מרקי בכלל אלא יותר דומה ל”גרייבינג” של ה”טרקי” אצל האמריקאים. טעים מאד בכל מקרה.
ועוד במנה – מעין קרוטונים פריכים, משגעים, ככל הנראה מקמח אורז גם הם ופרוסות בשר, בדרך כלל חזיר או עוף.
אני מבקשת את הקאו לאו שלי צמחוני, יש מקומות בהם שמים לי פרוסות טופו או חתיכת חביתה פשטידתית שכזו, או שניהם, או פשוט מגישים לי את המנה ללא הבשר ותמיד מוכנים להניח עוד צלחת עמוסה ירוקים על השולחן, תוספות לשירות עצמי.

מנה טעימה, משביעה ומסתורית, נטולת גלוטן (כנראה. אנחנו יודעים שהאטריות עשויות מקמח אורז אבל כידוע, אף אחד לא יודע מה עוד יש שם…) וניתן לאכול אותה בגירסא צמחונית כאמור, רק קחו בחשבון שבלי הרוטב היא לא טעימה, והרוטב הוא לדעתי תמיד בשרי במידה זו או אחרת. ואם היא מוגשת עם טופו או חביתה, היא כמובן לא טבעונית. כי גם את הטופו הם מטגנים על פי רוב בבלילת ביצים.

Cau Lau, famous unique dish only to be found in Hoi An

Rich chili sauce