אתמול נפרדנו מהטבקים, חזרו למיורקה. ככה זה, באים, יולדים, חוזרים לארץ נורמלית. חכמים שלי!!! חנה ואני הכרנו כדולה ויולדת, היא יצרה איתי קשר בפייסבוק עוד ממיורקה, כשהגיעו לארץ נפגשנו, התאהבנו, היינו ביחד בלידה.
אחרי הלידה יש תמיד ריקוד כזה. אני אף פעם לא בטוחה לגמרי, האם זה כבר זמן לשחרר. יש לנו, הנשים, הרבה פעמים קושי לשחרר את הדולה או המיילדת (או שתיהן) אחרי הלידה, ולפעמים, כמו עם ילדים, התפקיד שלי כדולה זה לשחרר אותה, כשהיא לא מצליחה לשחרר אותי.
אבל פעם בהרבה מאד זמן, אני מגלה שזו הפכה לחברוּת, שלא תלויה בדבר שלשמו התכנסנו בהתחלה, אלא עומדת בפני עצמה.
אחת לכמה שנים אלוהים שולח לי מתנה כזאת, חברה חדשה שנכנסת ישר ללב שלי ואני לשלה. ממתק. משו אקסטרה. חנה היא ללא ספק המתנה של 2014, חברה חדשה אבל מתנחלת, זותי. נכנסה לי ולכולנו ישר ללב כאילו גרה שם תמיד. שלא לדבר על כמות הסלפי’ז שעשינו בחודשים האחרונים עם חנה, יותר משעשינו כל החיים. הילדים רק רואים את חנה, נעמדים בפוזה לסלפי.
אז נפרדנו אתמול. פפוצ’ התינוקת ישנה כל המפגש, היא כנראה לא אוהבת פרידות. אני בכיתי על כתפה של חנה, הילדים היו מרוגשים וחנה היתה מאד קולית אבל על מי היא עובדת. היא משוגעת עלינו. היא הכינה לי במתנה מחברת פרחונית עם המון שירים, “מחברת שירים לדרך”, ובתחתית כל שיר הוסיפה הערה “חנאית” אופיינית, גם קורעת, גם נוגעת.
אמרתי לה את יודעת, אני בוכה גם כי נורא קשה לי הפרידה ממך אבל גם כי הבנתי שאנחנו יוצאים לדרך רצופת פרידות. כן, גם פגישות, אבל גם פרידות. זה כמו לתהות מה יש יותר בחיים, עליות או ירידות?
אחרי שחנה הלכה וקראתי במחברת השירים שהיא הכינה לי, קורעת-נוגעת-בוצעת לי חתיכות מהלב, עליתי למעלה למיטה ובכיתי מרה. הילדים עלו אחריי אחד אחד, התאספו סביבי, הקיפו בגופיהם המתוקים את גופי המיטלטל בבכי, וחיבקו אותי. “אוהבים אותך, אמא!” סיכם הבכור ברצינות.
ואז הלכנו לספריה והוא אמר פתאום, אמא, את יודעת, הקללות של היום הן ממש חסרות דמיון. מה זה “בנזונה”, “מאנייק”, איזה חוסר יצירתיות! אני מציע “מלקק עפר”. וחשבתי, יא אללה. אני מוציאה אותך מתוך השיטה, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי. אני מקווה.
וואו, אני קוראת במילים שלך כמה הסוף, או ההתחלה החדשה, מתקרבים והולכים ונעשים מציאותיים בראשך.
עצוב פרידות, אבל להוציא את הילידם מהמערכת? הכי כיף בעולם.
אוה אינדיד, דני יקירתי. לחכות לכם בגואה או שתגיעו כבר ישר לפיליפינים?
בלילה חלמתי שחנה ואני ישבות יחפות על החוף במיורקה. בתים קטנים לבנים, קצת היה נראה כמו ג’יסר א זרקא רק פחות מסובך. הסתכלנו על הים, דיברנו כאילו מכירות מתמיד. מה נורמלי ומה לא אף אחד כבר לא יצליח לשכנע אותי. רק יודעת שהפרידות שכבר נפרדתי ואלה שמתרקמות ובאות הן חלק ממני, חלק ממה שמגדיר אותי כמי שבחרתי להיות. רציתי לכתוב שזה מחיר שמשלמים, אבל זה לא כל כך פשוט. פרידות זה לא בהכרח הדבר העצוב שקורה כשאתה בוחר אחרת. זה עוד דבר שקורה, ויש לו שלל השלכות. חלקן מאפשרות פריצה. חלקן מלמדות אותך דבר או שניים על עצמך או על אחרים. חלקן סתם חרא. חלקן זמניות יותר משנדמה וחלקן הזדמנות לעיצוב מחדש.
היה כיף עם חנה על החוף. אולי אסע לבקר. נראה לי שאני והיא נסתדר.
אוה אהובה. המחשבה שהמתנה שקיבלתי ב-2007 תיפגש עם המתנה שקיבלתי ב-2014 מרגשת אותי שאין לתאר. אוקטובר במיורקה, סגור.