לקחנו את הגלולה האדומה

אני כותבת את הפוסט הזה בבוקר האחרון לשנת תשע”ו.
הפנקוטות שאשפזתי במקרר מבעוד לילה לא הסמיכו.
אני חושדת ב”אגר אגר” התאילנדי שהוא לא same same או אולי הקורנפלור סובל מדכאון ולא עומד לו.
העברתי אותן למקפיא בתפילת “חפיףףף, מה שיהיה יהיה” חרישית.
כמו כן על הבוקר, הודעת מסנג’ר מהמורה ליוגה, הבוקר לא יתקיים שיעור כי הולך ליפול עץ על הסטודיו. חפיף, מה שיהיה יהיה.
מה שכן, אני מהרהרת לעצמי, יש לזרום עם השינוי. לשמוח במה שיש. לאמץ גישה חיובית גם כשהפנקוטה לא מסמיכה ובלתי ניתן בעליל לעבור לשלב הבא של ציפוי השוקולד.

וכבר הרבה זמן אני רוצה לספר לכם מה העניינים עם הגלולה האדומה, ועכשיו כשתשע”ו מתפוגגת לה מחיינו ותשע”ז מתכוננת להתחיל ככה בעֹז, בשלו התנאים.
הגלולה האדומה טיילה בדרום מזרח אסיה, התמקמה לה על חוף באי קסום (תירו בי!) בתאילנד, מפה לשם חלפו שנתיים והגיע הזמן לטלטל את הספינה שוב.
ראש השנה, זמן לחשבון נפש כמו שאומרים. זה מגירה אחת ליד “לזרום עם השינוי” בארון הקלישאות הנכונות.

אז לקחנו את הגלולה הבורדו ואת השנה האזרחית החדשה נתחיל ביבשת אחרת. עוברים לאמריקה.
כן אני יודעת שיש לכם עכשיו הרבה שאלות, אז בואו נעבור על זה כדי שנוכל לדבר על הדברים החשובים באמת:
מה?
כן.
לכמה זמן?
כרגע לשנתיים.
באיזה קטע?
עבודה של הראיס. קיבל הצעה והחלטנו לזרום עליה.
מתי זה קורה?
בדצמבר אנחנו מגיעים לביקור בארץ ובינואר אנחנו באמריקה.
הילדים ילכו שם לבית ספר?
עוד לא החלטנו. בודקים אפשרויות בארץ שיש בה אותן בפורמט בלתי מוגבל.
ומה עם “זהר כבר בדקה“?
ממשיך אותו דבר. לעסק אינטרנטי זה לא משנה אם מפעילים אותו מישראל, מתאילנד או מאמריקה.
איפה בדיוק?
החוף המזרחי, פנסילבניה..
ומה הלאה?
מתכננים לחרוש את אמריקה, אולי להגיע בעתיד גם לדרום אמריקה ומרכז אמריקה, חולמים ללמוד ביחד ספרדית. הגלולה האדומה אינה תלוית יבשת.
מתכננים להתרגל להתגעגע אליכם בהפרשי שעות חדשים.

נראה לי שעניתי על כל השאלות הבוערות, או לפחות השתדלתי.
חוזרת לרגע לפנקוטות ולעץ, חושבת שזה אחלה להשתדל, להתלהב, להכין לערב חג משהו בפעם הראשונה למרות שכולם אומרים שזו טעות איומה.
זה אחלה גם אם זה לא מצליח.
תפניות בלתי צפויות בעלילה זה ממש אחלה ועץ נופל על הראש פחות אחלה אז טוב גם לקבל הודעה במסנג’ר על הבוקר.
תכלס על רוב העצים שנופלים לנו על הראש בחיים, אף אחד לא שולח לנו אזהרה במסנג’ר.

ולדברים החשובים באמת. חששות, ספקות, התרגשות.
אני נזכרת כל הזמן בחודשים שקדמו ליציאתנו למסע, גם אז היו המון חששות, ספקות, התרגשות.
וגם אז כל הזמן חזרתי בראש על המנטרה שהוכיחה את עצמה – חודשיים לתוך המסע אנחנו לא נבין ממה כל כך חששנו. וכך היה.

בינתיים, בטח שיש מחשבות וסערה פנימית וגם הרבה שקט וציפיה וריגוש.
איך ממשיכים לחיות חיים רזים ופשוטים בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.
איך שומרים על הערכים שלנו בתוך תרבות של צריכה ושפע.
איך בוחרים את הנתיב הכי מתאים לכל אחד מילדינו, ולנו.
איך נשארים משפחה קרובה קרובה, אחרי שהיינו יותר משנתיים 24 על 7 ביחד, בעולם שיש בו עבודה מסודרת, עבודה מהבית, מערכות חינוך (אפילו אלטרנטיביות).
איך בית בפרברים ועבודה בהיי טק מסתדרים עם הגלולה האדומה.
איך לוקחים איתנו את החיים האלו לפרק הבא, עם כל האמריקה הזותי. את זה אנחנו מבטיחים לעצמנו לבדוק לעומק ולרוחב.

מה שבטוח, זה מרגיש נכון ומדויק לעבור לפרק הבא במסע המשפחתי שלנו.
לאפשר השתייכות חברתית יותר יציבה לילדים שנכנסים בענק לגיל ההתבגרות.
לאפשר לכולנו כמשפחה לחוות עוד צורת חיים, עוד גישות, עוד כיוונים, עוד תרבויות.
אז אנחנו נהנים כרגע מהחודשים האחרונים באי החם והאהוב שלנו, נגיע בהתרגשות גדולה לביקור בישראל בסוף השנה האזרחית, ובינואר עוברים לארה”ב, בשיא הקור.
מתי לאחרונה עשינו משהו פושר, נו באמת.

שנה טובה נשמות. ניג’סתי לכם שנתיים שתבואו לבקר, לא באתם. עוברת לנג’ס מיבשת אחרת, אולי זה יעבוד.

שולחן ראש השנה בקופנגן

Related posts:

דברים שלא סיפרו לנו על רילו לאמריקה