מדי ערב שבת אומרים בקידוש “זכר למקרא קודש”. וכשמקרא קודש אומר לי משהו פעמיים, אני מקשיבה שבעתיים.
הפרשה הקודמת, פרשת וישב, מסתיימת באמירה כפולה. “ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו.” (בראשית מ’ פסוק כ”ג). לא רק לא זכר, אפילו שכח. כשאדם מקבל תפקיד קארמטי בחייו של אדם אחר, במקרה הזה של יוסף, יפה לו לקחת תפקידו ברצינות. לא רק לא לזכור, אפילו לשכוח. הטרנספורמציה האישית של יוסף זקוקה לזמן הישיבה בבור, בחושך. פרשה אחת, ואפילו נקרא שמה “וישב”, לא מספיקה. על החילוץ לבושש לבוא, להתמהמה. על נושא הבשורה לא לזכור ואפילו לשכוח כי הקארמה של יוסף חזקה מהבטחת איש והיא דורשת את שלה.
בפרשת השבוע, “מקץ”, שולח יעקב את בניו להביא אוכל מהמטבח המרכזי, מצרים, בראשו עומד המשביר המרכזי, יוסף. תכף נדבר על שבר כשפע. אבל קודם אני רוצה להקשיב למקרא אומר לי עוד משהו פעמיים. “ונחיה ולא נמות” (יעקב לבניו, בראשית מ”ב פסוק ג’). נחיה לא מספיק? צריך גם להגיד “ולא נמות”? זה לא ברור שאם חיים אז לא מתים? הפוך גוטה, הפוך – זה לא ברור שאם לא מתים אז חיים? אההה. הבנתי. לא, זה לא ברור. שבר גדול הוא שפע ענק. אמרתי תכף!
יוסף, צריך להגיד, הוא טיפוס מעצבן. הוא חייב לעצבן, כדי שההתפתחות שלו תקרה. הוא חייב להיות זה שאומר את מה שאף אחד לא מוכן לשמוע, כדי שאחיו יעשו לו את מה שמאוחר יותר מתברר כתפקידם בדרכו הרוחנית, הבור הראשון. הוא חייב להיות יפה למוּת, כדי להסתבך עם אשה חשקנית שתעשה לו את מה שמאוחר יותר מתגלה כתפקידה בדרכו הרוחנית, הבור השני.
בין לבין, יוסף מחליף בגדים כמו אחרונת הכוסיות. הכותונת מאבא, השמלה שכנפה נותר בידה של שליחת התשוקה, שמלותיו פה ושמלותיו שם. הטרנספורמציה מחפשת סטיילינג.
אך כשמובא יוסף לפני פרעה לפתור לו חלומות, אחרי גלח”צ זריז ובשמלה משו ז’ונגלר, בוגר לא בור חשוך אחד אלא שני בורות חשוכים, הוא כבר מספיק גדול כדי להבין שבר מהו. שפע מהו. מעידן הרהב לעידן היהב, וואלה עשית דרך יא יוסף, הוא אומר לפרעה (מיינד יו, אובמה של מסופוטמיה דאז, לא ילד!) – זה לא אני, אין בכלל אני. אלוהים יענה לך. אם לדייק, אלוהים יענה את שלומך, בלעדיי. אל תגידו, כוסית הוא לא.
מרגע זה הפרשה הופכת להיות מבוא לכלכלה שנה א’, מקרא לתעשיה וניהול, מדריך לתקשורת המונים ולמניפולציות די זולות על ובאמצעות בני משפחה קרובים. פחות מתחברת. ידה ידה ידה איך אוגרים רכוש, ידה ידה ידה איך שולטים בהמון מוסת. אין לי כוח לביבי עכשיו.
אבל בהפטרה, הופה. כמעט תמיד, יוצאת פרשת מקץ על שבת חנוכה, וההפטרה תהיה מזכריה, מאיפשהוא בפרק ב’ עד איפשהוא בפרק ד’, ותהיה בה החלפת בגדים מג’וייפים לשמלה משו משו, ויהיו בה מלאך ושטן ותהיה בה הכפלה מקראית נעימה שכבר אמרתי שאני אוהבת (“רני ושמחי בת ציון”, לא רק רני, גם שמחי.) ויהיו בה אלמנטים של שבע (כמו הפרות והשיבולים, כאן שבעה קנים למנורה) ויהיה בה נכס צאן ברזל, שלא תגידו שסתם נגררתם עד ספר זכריה, “לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי”, נו, היה שווה!
ורק לפעמים, לא השנה אבל לפעמים, כש”מקץ” לא נופלת על שבת חנוכה, ההפטרה עושה לנו וידוא הריגה עם פותר חלומות נוסף, שלמה, ועם הסיפור המפורסם על התינוק ושתי הטוענות לאימהוּת עליו, על אהבה ועל ויתור.
ואני ברשותכם, עם כל הכבוד לחנוכה, בא לי בול העניין הזה, של לאהוב ולשחרר. לאהוב ולוותר.
ורק לפעמים אני מצליחה.
שבת שלום יוספים ויוספות שלי. שבו בשלום, שבתו בשלום, אלוהים יענה שלומכם, בלעדיי. שלכם, יוספה.
פוסט מדהים! תודה. שימחה ואור בלב ובפנים
תודה מיטל יקרה. מרגש לרגש 🙂