לקחנו את הגלולה האדומה

אחרי חודש בבית משלנו בהוי-אן, הגיע הזמן לזוז.
התנועה שלנו בויאטנם היא מדרום לצפון, נכנסנו לויאטנם מקמבודיה ואנחנו נעים צפונה לאט לאט לכיוון הגבול עם לאוס, המדינה הבאה במסע.

היינו חודש במוי-נה על החוף, בגסטהאוס אבל בשכירות חודשית.
כשהחודש הזה נגמר, נסענו להוי אן, פה חיכה לנו בית ששכרנו באינטרנט לחודש.
כשהחודש הזה נגמר, היו לנו כמה ימים עד הטיסה שהזמנו להאנוי, לאחר שגילינו שטיסה תעלה לנו בערך כמו רכבת או אוטובוס והחלטנו לעוף על זה (משחק מילים. כן.)

אז יש כמה ימים, והטיסה היא מדה נאנג. אוקיי.
ממצב של כמעט אפס אילוצים שמשפיעים על החלטותינו ביומיום, עברנו למצב שהאילוצים מתחילים להצטבר סביבנו ועל ראשנו והעניינים מתחילים להיות לחוצים.
מסגרת הזמן פתאום יותר נוקשה, יש כמה ימים ויש טיסה להגיע אליה.
מסגרת המיקום מתחילה להיות נוקשה, כי הטיסה היא מדה נאנג, כי על הטיסה הזאת מצאנו מקומות במחיר המצחיק שמאפשר לנו לטוס ולא להיטלטל 16 שעות באוטובוס או 22 שעות ברכבת (או משו כזה, אל תתפסו אותי במילה, תשאלו את הראיס. אחרי 10 שעות מבחינתי זה ממילא לא משנה כי מדובר בהתעללות בגווייה).

הראיס מתחיל מחקר אינטרנט על מה לעשות ואיפה להיות בימים האלו, מתברר שבדה נאנג יש גשר בצורת דרקון שאחת לשבוע הוא יורק אש ומים ושווה להיות שם כשזה קורה, הראיס בודק ואומר שזה בשישי בערב, אנחנו מתכננים להגיע מהוי אן לדה נאנג בחמישי אחר הצהריים, להיות ליד לוע הדרקון בדיוק כשהוא מרביץ את המוחטה, לנסוע לשבת-ראשון “להואה ברכבת, כי אומרים שהדרך לשם ברכבת שווה את הנסיעה בפני עצמה, עקב אירוע מסוג “נוף” תת סיווג “מרהיב.
ואז לחזור ביום שני לדה נאנג בניחותא ולהתייצב לטיסתנו בשלישי על הבוקר כמו נסיכים.
כשאנחנו יוצאים מהוי אן, הכל נראה מתוקתק ברמות הגבוהות.

All is packed on the taxi to Da Nang

ואז הדרך מהוי אן, שאמרו לנו שלוקחת שעה (אז ישר הכפלנו בראש לשעתיים כי בדרך כלל זה ככה!) לוקחת לנו 28 דקות על השעון, כולל עצירה לפיפי בדרך. צוחקים.
המלון מסתבר כפינוקיישן רציני, בריכה, מיזוג אויר, רצפת פרקט, מקלחת עם ראש גשם, דורמן, מעלית, ארוחת בוקר שווה, ממש חבל על הזמן. אנחנו מתענגים.

An unexpected surprise. The Gold Coast, a great hotel in Da Nang

with a swimming pool

ואז הראיס אומר, תשמעי משו לא מגניב. מסתבר שהדרקון יורק בשבת וראשון, לא בשישי.
כל התכנון מתחרבש. מה עושים..?
החלטנו לקצר את השהות בהואה ללילה אחד בלבד ולהיות בחזרה בדה נאנג בזמן לדייט עם הדרקון בראשון בערב. אוקיי. ואז במלון המפנק אין מקומות לראשון בלילה, רק לשני. אומרים אוקיי, נלון במלון אחר, דווקא אחלה, יהיה יותר קרוב לדרקון ולשוק ולמרכז בכלל, ונחזור ללילה אחרון לפני הטיסה למלון המפנק. טוב. ואז מתחילה סאגה קטנה עם כרטיסי הרכבת להואה ובחזרה, ואחרי שאנחנו מסתמסים עם הונג, הבחור המקסים מסוכנות הנסיעות המקומית, במשך יום שלם, גם הסאגה הזו באה לסיומה המוצלח בצורת כרטיסי רכבת הלוך וכרטיסי אוטובוס חזור. אוקיי. סבבה, נוסעים להואה.

בהואה אנחנו נהנים, הגסטהאוס נמצא בסימטא מגניבה כמו שאנחנו אוהבים, בכניסה לסימטא יש סניף של “גנש”, רשת המסעדות ההודיות האהובה עלינו מאד, אחרי ארוחת ערב אנחנו יוצאים לשוח ברחובות המנצנצים מאורות של הואה החמודה, המרכזי כהרגלו “תופר” (כלומר אנחנו מטיילים והוא רץ קדימה ואחורה כמו מטורף) ונקרעים לו הכפכפים, אני בזוית העין קולטת חנות נעליים פתוחה (השעה תשע בערב..), הילד קופץ על רגל אחת חצי רחוב פלוס מעבר חציה כשהבכור תומך בו, אנחנו קונים לו כפכפים וממשיכים בטיול, כלומר מיד אחרי שאמא הרגשנית הבכיינית מעמידה את כולם לחיבוק משפחתי, אני פשוט משוגעת על הקטעים האלו במסע, כשאנחנו מתגברים יחד על איזה קרייסס.

למחרת בבוקר אנחנו מטיילים טיול מקסים במצודה הקיסרית של העיר, שהיתה הבירה הקיסרית של ויאטנם בימים עברו, כולל ה”ריפ-אוף” המתבקש של התיירים, במקרה הזה בצורת סיור “סיקלו” (אופניים עם שלושה גלגלים, כמו ריקשה הפוכה, הנוסעים מלפנים והנהג מאחור) במחיר מופקע, כולם די מרוצים. אנחנו מתחילים לנוע לכיוון הגסטהאוס לקחת את התיקים (נסענו להואה עם תיקי גב קטנים בלבד, את המוצ’ילות השארנו במלון המפנק בדה נאנג) ולעשות צ’ק אאוט, לאסוף איזה “באן מי” (הבגטים הטעימים של ויאטנם) לארוחת הצהריים שלנו לדרך ולהגיע לתחנת האוטובוס, שבניגוד למה שאתם מדמיינים כשאתם שומעים את המילים “תחנת אוטובוס”, אינה באמת “תחנת אוטובוס” אלא סתם כתובת של סוכנות הנסיעות שבה הוזמנו הכרטיסים, אליה יש להגיע ומשם אוסף האוטובוס את הנוסעים.

אז אוקיי, אנחנו טיפה מתעכבים בצ’ק אאוט כי פוגשים זוג ישראלים חביבים ונעצרים קצת לפטפט, והקטנה כבר קצת מתקשה לסחוב, בכל זאת הלכה הרבה היום במצודה, ולמרכזי כבר צריך לקנות פלסטרים כי הכפכפים החדשים עושים לו שפשופים, מסכנצ’יק…
אבל עד כאן, הכל בגדר הסביר. קורה שמשנים תכניות. קורה שמתבלבלים ביום שבו מתרחשת אטרקציה מסויימת במסע, ומפרפרים קצת. או הרבה. קורה שנקרעים כפכפים, קורה שיש שפשופים ברגליים, קורה שילדים (או מבוגרים) מקטרים קצת, קורה שנכנסים לקצת לחץ של זמן. הכל הגיוני, הכל סביר.

אבל שאלוהים יעזור לי, תסבירו לי מה הסבירות ש:
הראיס יקליד בטעות (נתחיל מזה שהראיס לא עושה טעויות! זה כבר משפט אוקסימורוני, ותאמינו לי שעוד לא התחלתי אפילו! ) לגוגל את הכתובת של ה”דרופ אוף” מהאוטובוס בדה נאנג, במקום את הכתובת של ה”פיק אפ” בהואה.
וגם – הכתובת בהואה תהיה ממש דומה לכתובת בדה נאנג, ולכן הראיס לא יעלה על הטעות עד שיהיה כמעט מאוחר מדי, אחרי שכבר דהרנו מיוזעים ארבעה רחובות די ארוכים, הקטנה תכף מתמוטטת, המרכזי מדדה עם שפשופים ברגליים, הבכור מנסה לטרוף את הבאן-מי שלו תוך כדי חצי הליכה חצי ריצה וגם אני עצמי כבר במצב צבירה שאני נאלצת לכנות אותו “מזל שלהואה נסענו עם מינימום ציוד ובמסגרת זה רק דאודורנט אחד לכולנו כי רק דאודורנט של גברים יכול לשרוד את ההתייזעות המשוגעת שהולכת פה עכשיו”. מחליטים לקחת מונית, ורק כשנהג המונית אומר לנו “אין ברחוב הזה מספר 159”, אני אומרת לראיס בטון מעט הסטרי, תראה לו את כרטיסי האוטובוס!
וגם, מה הסיכוי ש-
הראיס מתחיל לפשפש בכיסיו ובפאוצ’ו, וכרטיסי אוטובוס אין. כרטיסים שהתעסקנו אתמול יום שלם בלהשיג, לאוטובוס שיוצא עוד 20 דקות מתחנה שאנחנו ממש לא ברחוב שלה. אינם!
וגם, מה הסיכוי ש-
המרכזי יגיד באותו רגע – “אבא, הכרטיסים היו משהו ירוק כזה??” כן! הם היו במעטפה ירוקה! אז הילד אומר, אז ראיתי אותם נופלים ממך. איפה?? שם. מתי?? קודם.
וגם, מה הסיכוי ש-
הילד יסיר את כפכפיו, ירביץ ספרינט של איזה 150 מטר לאחור ו-ימצא את המעטפה הירוקה, עם הכרטיסים, על המדרכה! דקות ארוכות לאחר שנפלו כמסתבר מכיסו של הראיס.

אז זהו. שכן. כל מה שכתוב כאן קרה ועוד איך.

אבל הגענו בחזרה לדה נאנג והיינו שם כשהדרקון ירק אש ומים וכולם עשו “אווווווווווווו” ופגשנו את הונג המקסים מסוכנות הנסיעות, עם חברה שלו שרצתה לשפר את האנגלית ולהדריך קצת תיירים, שזה אנחנו, פלוס עוד זוג מקומיים מקסימים שהתחילו לדבר איתנו ככה סתם בטיילת ליד הדרקון והיה ערב משגע והנייטיב’ס אמרו שהגלידה המקומית מתוקה מדי אז יש לי את זה וזה נחמד.

דה נאנג (Da Nang)
העיר הגדולה במרכז וייטנאם. מצויידת בחוף ים מצוין וכבישים רחבים אבל פחות תיירותית משכנותיה הואה והוי אן. מהוי אן לדה נאנג הגענו במונית (11$) ולנו במלון Gold Coast. המלון הוא מלון 3 כוכבים מ-ע-ו-ל-ה. הוא כלל ארוחת בוקר ובריכה במחיר המצחיק של 25$ ללילה לחדר משפחתי. הבעיה העיקרית שלו היא המיקום המרוחק יחסית ממרכז העיר (הגדולה) אם כי הוא קרוב מספיק לחוף הים. בדה נאנג טיילנו להרי השיש (Marble Mountains), קבוצה של 5 הרים באמצע המישור של דה נאנג שבעבר שימשה כמקור השיש המרכזי של האיזור. במקום מקדשים, מערות ותצפיות מדהימות לאיזור. האתר נמצא במרחק של כ 5 ק”מ דרומית למלון ומחיר כניסה אליו פחות מדולר למבוגר.
בדה נאנג טיילת יפיפיה לאורך הנהר האן (Han) שחוצה את העיר בצידו המערבי. את הנהר חוצים מספר גשרים שהמרשים שבהם הוא Cau Rong – גשר הדרקון, שמעוצב כדרקון מתכת צהוב ועצום שמרחף מעל הנהר.
מקום נוסף שהתאווררנו בו אחרי כל התלאות והפלאות הוא מרכז הליו (Helio Center). מדובר במעין לונה פארק ממוזג עם כל מיני פעילויות לילדים – החלקרח, ארקייד משחקי מחשב, קארטינג באולינג וכמובן אזור אוכל מותאם לילדים. המחירים מצחיקים. ב 7$ לכולם יחד הילדים הסתובבו במשך כשעתיים והתישו את עצמם.

Resting near one of the view points in the marble mountain

Marble sculptures garden near the marble mountains

Cau Rong, the dragon bridge

Ice skating in Helio Center

הואה (Hue)
בירתה העתיקה של הקיסרות של וייטנאם. שימשה המרכז השלטוני והתרבותי עד תחילת המאה הקודמת. את הנסיעה מדה נאנג להואה עשינו ברכבת בנסיעה של כ 3 שעות וחצי לאורך דרך מדהימה שבחלקה הגדול משקיפה על מי מפרץ דה נאנג. מחיר כרטיס נסיעה למבוגר כ 3$.
בהואה השתכנו במלון Ngoc Binh בחדר משפחתי במחיר של 18$ ללילה כולל ארוחת בוקר.
את הואה חוצה נהר הבשמים Perfume River. בין שני הגשרים שעליו יש טיילת יפה ומוארת עם שוק אומנים בשעות הלילה. בהואה התרחשו חלק מהקרבות הקשים יותר במלחמת וייטנאם וניתן למצוא שרידים להם במספר מקומות בעיר.
בזמן הקצר שהיה לנו בעיר ביקרנו במצודה (The Citadel) ששימשה כמרכז השלטון והמגורים של שושלת הקיסרים של וייטנאם. המקום כאמור ניזוק קשות במלחמת האזרחים בוייטנאם וניתן לראות סימני קליעים ופגזים על המבנים המשוחזרים בחלקם במצודה. הביקור במצודה ארך כ 3 שעות ומחיר כרטיס למבוגר הוא 5$.
מקום נוסף מעניין שהיינו בו בהואה היה בית המשפחה של הו צ’י מין, אבי האומה של וייטנאם המודרנית. מדהים לראות את התנאים הבסיסיים והסגפניים שבהם חיו.

The view from the window of the train from Da Nang to Hue

The Citadel in Hue