לקחנו את הגלולה האדומה

– לא להוריד את העיניים מהילדים! בויאטנם, יש סקרנות עצומה של המקומיים כלפי ילדים מערביים באופן כללי, וכלפי האיברים האינטימיים של ילדים מערביים באופן ספציפי. הם מנסים לגעת, הם מנסים להציץ להם מתחת לבגדים (!!!), הם אפילו מנסים למשש את המפשעות של הילדים. חקרנו את זה קצת, וזה לא בא ממקום מיני אלא מסקרנות תרבותית ומגישה שאומרת שמותר לגעת בילדים זרים ושלגעת בילד מערבי זה מצחיק. עם זאת, הם ככל הנראה כן מבינים שזה לא משהו לגמרי תקין, כי הם לא ינסו לעשות את זה בנוכחות ההורים בדרך כלל. אז גם במקומות בהם אתם מתיישבים לתקופה וכבר מרגישים בבית בחנויות המקומיות, בשוק או ברחוב, אל תורידו את העיניים מהילדים ועודדו אותם לדווח לכם על כל דבר שלא נעים להם וגם למדו אותם להתרחק, להגיד “לא!” באסרטיביות ולשמור אחד על השני.

– לא משנה איפה אתם על הספקטרום של הפרעות האכילה, צמחונים, טבעונים, פליאו, נטולי גלוטן, אוכלי כשר… בויאטנם יהיה לכם קשה עד בלתי אפשרי להסתדר עם הפרעת האכילה שאימצתם. העדפת המזון היחידה שהמקום זורם איתה היא ללא מוצרי חלב, עם זה אין שום בעיה להסתדר, ממילא אין פה כל כך מוצרי חלב למעט חלב, לרוב עמיד ומומתק, וגבינת “הפרה הצוחקת” שבואו נודה, היא לא ממש גבינה. אם תישארו על מסלול המטיילים השגור שכולל את הערים הגדולות (האנוי וסייגון בעיקר) ויעדים מאד תיירותיים כמו סאפא או האלונג ביי, אפשר להסתדר איכשהוא גם כצמחונים. אבל כל סטייה מהמסלול התיירותי הנדוש תאתגר אתכם עם קולינריה מקומית לא קלה לעיכול. הם אוכלים פה מן החי הכל בכל מכל, הטעם שלהם שונה מאד משלנו ובאופן כללי, תתכוננו לזה שלעיתים יהיה לכם מאד לא טעים ותאכלו רק כדי לשבוע ומי שיסתדר הכי טוב פה מבחינה קולינרית הם אוכלי-כל. כמו הראיס ובכור הבית, שמוכנים לאכול כמעט הכל, מוכנים לטעום כמעט הכל ולא פורצים בבכי כשהאוכל לא טעים להם. (סתמו. אין צורך להקניט.)
קצת דברים שיעזרו לכם להסתדר כשאתם מחפשים מה לאכול או מזמינים במסעדה:
* COM זה אורז
* PHO זה מרק נודלס של אטריות אורז רחבות
* MI זה אטריות אורז דקות
* BANH MI\Y זה בגט, לחם. כשאתם רואים עגלה ברחוב שזה מה שכתוב עליה, זה אומר שיש מצב לסנדביץ’ לא רע בכלל ולפעמים אפילו מעולה. אפשר להרכיב את המנה איך שאתם רוצים (בכפוף למהירות שלכם לסמן כן או לא למוכרת הבאן-מי הזריזה…) אבל הרכיבים בו יהיו בו פאטה, צ’ילי, חמוצים מקומיים (גזר וצנון), מעין רוטב סמיך (כנראה סויה), בשר חזיר לסוגיו, ירקות (מלפפון, עגבניה), ירוקים (כוסברה ו/או נענע), ביצה (לרוב מטוגנת בשמן עמוק) וגבינת הפרה הצוחקת. לא בכל עגלה יהיו כל המרכיבים אבל אפשר להגיד שלולא הבאן מי היינו הרבה יותר רעבים פה.
* BAN XEO (מבטאים “באן סאו”) זה מעין פנקייק עם בונוסים (בשר חזיר, פירות ים, נבטים) שמוגש עם דפי אורז וקערת מים לגלגול עצמי וצלחת של חסה וירוקים. מכל זה עושים ספרינג רול בשיטת גלגל זאת בעצמך. טעים מאד.
* ספרינג רול’ס – מטוגנים או טריים (“פרש”), במילויים שונים, צמחוני או בשרי.

פירות: הפירות הנפוצים בשווקים בויאטנם הם בננות (לזניהן, כולל זה עם הגרעינים!) ואננס שבדרך כלל יהיו זולים ומעולים, באיזור הדרום (בעיקר מוי נה) יש גם דרגון פרוט מצוין וזול מאחר שזהו איזור הגידול של הפרי. באיזורים אחרים בויאטנם הדרגון פרוט הרבה יותר יקר. בסקאלות הגבוהות יותר של המחירים תמצאו מנגו, ספודילה (פרי חום מתוק שטעמו מעט מזכיר תמר ואוכלים אותו כשהוא רך מאד), אבטיח (עם גרעינים), רמבוטן (פרי דומה לליצ’י), ג’ק פרוט, שגילינו שאת גרעיניו הגדולים ניתן לקלות ולאכול, ניסינו וזה טעים. פירות יקרים בויאטנם – פומלה, תפוחים, מנגוסטין.
ואתם מחכים שנגיד משו על קוקוס, זה ברור. אז קוקוס יש לסוגיו כמובן, חלקם טובים וחלקם לא, במוי-נה צרכנו קוקוס כמעט כל יום, טעים וזול, ככל שעלינו צפונה הפסקנו לקנות כי הם היו יותר יקרים ופחות טעימים.



אוקיי, אכלנו, ומה שותים? אז ככה. חשוב לנו לספר לכם שהבירה בויאטנם זולה בצורה קיצונית. פחית/בקבוק בירה לרוב לא יעלו יותר מדולר, גם במסעדות, ומדובר בבירות מקומיות סבירות בהחלט. יש מקומות, כגון הוי אן, בהם נמכר משקה שנקרא FRESH BEER במחיר המצחיק של 3000VND שזה כ-60 אגורות או 15 סנט אמריקאי. אם לא מצפים שיהיה למשקה הזה טעם של בירה, אז בסך הכל הוא נחמד מאד כליווי לארוחת צהריים או כדרינק לפנות ערב.
מים – אם אתם משתקעים לתקופה במקום מסוים, כדאי לקנות הביתה את המים בכדים הגדולים (20 ליטר). לאחר סכום הפקדה ראשונית של כ-2 דולר, אפשר למלא את הכד במחיר של חצי דולר עד דולר (מחיר זהה לבקבוק של ליטר וחצי שתקנו ברחוב). הכדים מגיעים עם ברז מזיגה והם נוחים מאד לשימוש.
קפה. או. קפה ויאטנמי הוא קפה מוצלח ממש, הטעם הנפוץ נקרא “מוקה בלנד” ומכינים אותו בכל מקום בעזרת מתקן פילטר אישי שיושב על גבי הספל בו הקפה יוגש לכם. הקפה עז טעם, ארומטי מאד, הויאטנמים שותים אותו מומתק בשגעון ועם חלב מרוכז, אנחנו התאהבנו בו AS IS, שחור מריר ומשמח חיך. הפילטרים עצמם, אותם ניתן לרכוש בכל חור בויאטנם, עלו לנו 20,000 דונג (דולר) ואנחנו מכינים בהם את הקפה הנהדר שקנינו (חצי קילו ב-3.5 דולר) ונהנים מהם מאד.

– קניות והתנהלות עם כסף. הכסף המקומי נקרא דונג או VND (ויאטנם דונג) ושער ההמרה הנפוץ אם כי לא הרשמי הוא 20,000 דונג לדולר אמריקאי. אפשר למשוך כסף בכספומטים אבל כמעט כולם מוגבלים לסכום משיכה של 2 מליון דונג, מה שמספיק לכיומיים. לכן, כדאי לכם לחפש את הכספומטים של BIDV שמאפשרים משיכה של 5 מליון דונג.
מהניסיון שלנו, כשאתם רוצים להחליף כסף, את שערי ההמרה הטובים ביותר (לאחר התמקחות) ניתן למצוא אצל מוכרי הזהב והתכשיטים אותם תמצאו בשפע בערים הגדולות – סייגון, האנוי, דה נאנג.
מיקוח – תמיד כדאי להשוות מחירים, בין אם זה בשוק ובין אם זה בשערי המרה, כרטיסי נסיעה וכל הוצאה אחרת שאתם עושים. בהרבה מקומות בויאטנם לא מצויינים המחירים על גבי המוצרים, המוכר פשוט יסקור אתכם למספר שניות וינקוב במחיר הגבוה ביותר שלהערכתו הוא יכול להוציא מכם. אז כדאי להשוות מחירים וכדאי להתמקח.
שוק מקומי – השווקים בויאטנם הם המקום הכי זול לקנות בו דברים, בעיקר פירות ומוצרי מכולת. במקומות בהם אתם מתיישבים לתקופה, אפילו של שבוע שבועיים, כדאי לוודא שאיתרתם את השוק המקומי האמיתי ולא את זה שבו מסתובבים התייירים ונעשקים להנאתם. בויאטנם יש, ממש באופן לא מוסתר, שתי רמות מחירים ; אחת למקומיים ואחת לתיירים. כשרוכל רוצה להבהיר לכם שהוא לא עושק אתכם ולא מנסה לרמות, הוא יגיד את משפט הקסם SAME SAME VIET NAM או לחלופין VIET NAM SAME SAME.
באופן כללי השוק הוא ממלכה נשית, גם הרוכלות וגם הקונות הן נשים ולכן אם גבר עושה קניות בשוק הוא מקבל התייחסות כאל חייזר ו/או נחשד בהיותו שף. הראיס גרף בשווקים מחמאות של “שף שף” ו”סיים סיים ויאטנם” על כל צעד ושעל.
מחוות ידיים מעניינת ששימושי מאד להכיר אותה היא הנפנוף לצד הראש, לעיתים מלווה בהשפלת המבט, ומשמעותו – “אין לי את מה שאתה מחפש”, מה שבתאילנד נהוג לכנות “NO HAVE”.

– תחבורה. כלי התחבורה הנפוץ ביותר, ללא עוררין, על כבישי ויאטנם, הוא האופנוע. לא תתפסו ויאטנמי הולך ברגל ובהרבה מקומות גם אין מדרכות. טיולים רגליים שלנו בדרך כלל לוו בנהגי אופנועים שעוצרים לידנו מדי כמה מטרים ושואלים “מוטורבייק?”, כלומר “רוצים הסעה על האופנוע שלי כי בא לי לעשות כמה ג’ובות וגם ממש מוזר שמישהו הולך ברגל ומה נסגר איתכם”. הויאטנמים מעמיסים ה-כ-ו-ל על האופנועים שלהם, כולל משפחות של חמש נפשות ומטענים שמתאימים יותר לטנדר או משאית קטנה. מאד מפתה לשכור אופנועים, זה זול ו”כולם עושים את זה”. אנחנו בחרנו, בניגוד להרבה תיירים, לא לשכור אופנוע, חשוב לדעת שבויאטנם לא חוקי לרכוב על אופנוע בלי רשיון מקומי, הרשיון הבינלאומי לא תופס, זה אומר אופציה לא נדירה לחטוף קנסות ובמקרה של תאונה לא עלינו, לא רק שאתם לא מכוסים, אלא שאתם האשמים באופן אוטומטי. בלגן. במקומות שהתאימו לכך מבחינת תנאי השטח, כגון מוי-נה והוי-אן המישוריות, שכרנו אופניים, נוח מאד וזול (בערך דולר ליום).

בגדול, את ויאטנם חרשנו בעיקר באוטובוסים. האוטובוסים מופעלים בדרך כלל על ידי חברות פרטיות ואין מחירים אחידים, בעיקר לאוטובוסי התיירים. לעיתים באופן לא קונסיסטנטי, ניתן לקבל הנחה על מחיר הכרטיס לילדים אבל אי אפשר לבנות על זה. נסיעה ממוצעת בויאטנם תהיה בת כחמש שעות והנסיעה הארוכה ביותר שעשינו היתה בת כ-17 שעות. רוב הנסיעות יהיו ב”סליפר-באס” שהוא אוטובוס ובו מושבים נשכבים לאחור. זה לא מאד נוח ולא מאד מרווח אבל הילדים ישנו מצוין בסליפרים, הראיס אם תשאלו אותו יגיד שלא ישן מי יודע מה אבל אני מוכנה להעיד שהוא ישן ועוד איך לעומת הפולניה שישנה בעיניים פקוחות כמובן או כמו שאומרים, לא עצמתי עין. לסליפר כדאי להגיע בכפכפים משום שבכניסה לסליפר מקבלים שקית ובה מניחים את המנעלים שלכם, אז עדיף שהם יהיו כאלו שנוחים לחליצה ונעילה מחדש. נסיעה בסליפר, כמו בכל המזרח, מלווה לרוב בקריוקי ממיטב הלהיטים המקומיים, האוטובוסים עוצרים באופן שנראה אקראי לחלוטין, מעלים ומורידים מיני שקים סלים ולפעמים גם אופנועים ובאופן כללי מתנהגים באופן בלתי צפוי כך שכדאי להגיע עם גרביים ולונגי למקרה שיהיה מזגן, אוכל ושתיה למקרה שלא יהיו עצירות אוכל כלל במשך 17 שעות (כן, גם זה קרה לנו) ואם במקרה נפלתם על סליפר עם שירותים אז עניין הפיפי יהיה יותר פשוט אבל עניין הריח יהיה קשה עד גבה גלי. בחלק מהסליפרים יש אפילו ווייפיי.

וחוץ מאוטובוסים? אז בויאטנם אין טוקטוקים. מצד שני המוניות די מוסדרות ולא מאד יקרות. בניגוד לתאילנד, מונה הוא סטנדרט ואם עולים עם חברה ידועה ומוכרת (כגון MAY LINH, המוניות הירוקות) כנראה שהמחיר שתשלמו יהיה הוגן וייחסך הצורך להתמקח לפני כל נסיעה, חוויה פחות כיפית לטעמנו, בעיקר אחרי טוקטוקיזציה אינטנסיבית שחווינו בתאילנד וקמבודיה. מחיר המונה במונית מתחיל בדרך כלל בחצי דולר לקילומטר אבל זה משתנה מעיר לעיר ומחברה לחברה.
רכבות בויאטנם יש, מערכת הרכבות די מסודרת, אנחנו נסענו רק קטע אחד ברכבת, מדה נאנג להואה, קטע דרך מומלץ ביותר מבחינת הנוף השווה שנשקף מחלונות הרכבת ולכן גם בחרנו לעשות את הקטע הזה ברכבת, באופן כללי נמנענו מרכבות פשוט משום שהן מאד יקרות, בערך כפול מאוטובוס, ולא בזמן קצר יותר. ברכבת שאנחנו נסענו בה היה סוג של מזנון עם אוכל מגעיל ברמות אחרות (אורז לבן, חתיכות עוף לא מזוהות שרובן היו עצמות ושומן) ולכן כדאי גם לרכבת לבוא מצוידים. כרטיסי רכבת כדאי לקנות מראש אצל סוכנות נסיעות כי לרוב הרכבות מלאות.
שמנו לב שגם רכבות וגם אוטובוסים מדייקים בזמני היציאה אז אל תבנו על הגעה ברגע האחרון או על איחורים סטייל תאילנד. זמני ההגעה לעומת זאת הם על גבול האקראיים.
טיסות פנים בויאטנם – אנחנו טסנו מדה נאנג להאנוי, טיסה בת כשעה במקום נסיעת אוטובוס של 18 שעות. טסנו עם חברת הלואו-קוסט המקומית שנקראת VIETJET שמציעה כרטיסים במחירים מצחיקים. כדי להשיג את הכרטיסים האלו כדאי ל”חנות” על האתר של וייטג’ט וברגע שהמחיר יורד, לקנות מיד. לעיתים המחיר יעלה מחדש תוך כמה שעות. אנחנו השגנו כך כרטיסי טיסה ב-15 דולר לאדם, על מחיר זה הוספנו תשלום עבור מטען, מיסים ושמירת מקומות במטוס ועדיין יצא לנו זול משמעותית מלנסוע ברכבת.

– תקשורת ושפה. ויאטנמית היא שפה טונלית ולכן יש חשיבות מכרעת לאופן הגיית התנועות. מה שעבורנו יכול להישמע בדיוק אותו דבר, הוא מילה אחרת לגמרי עבורם. כך לדוגמא, המילה BO היא גם “בקר”, גם “חמאה”, גם “אבוקדו”, גם “אבא” ואולי עוד כמה… מאד עוזר להוריד לנייד את גוגל טרנסלייטור בגירסת האוף-ליין, ולהראות להם על גבי המסך, כי ההגייה שלנו פשוט לא מדוייקת מבחינתם ורוב הזמן הם לא יבינו מה אתם אומרים.
אנקדוטה משעשעת בהקשר השפתי – הויאטנמית היא שפה בה כל מילה הינה בת הברה אחת בלבד ולכן, כשהם עושים שימוש במילים באנגלית הם מחלקים אותן להברות, למשל: PAR KING, BAR BER, TA XI ועוד. תראו זאת בשלטים בכל המדינה.

– אטרקציות וחופים. ויאטנם התברכה במקומות מרהיבים לתייר בהם לרבות פלא עולם, הלא הוא האלונג ביי. בכל עיר שיש בה ריכוז של אטרקציות ישנן גם סוכנויות שאורזות היטב את הגישה לכל מקום כזה ומתמחרות בהתאם. כך לדוגמא, אם תקנו בהאנוי חבילת תיור להאלונג ביי, שלושה ימים כולל אוכל ולינה, תשלמו מחיר שנע בין 70 דולר לאדם ועד 300 דולר לאדם. אנחנו לרוב בחרנו לעשות את הכל באופן עצמאי, כולל דרך ההגעה, מקום הלינה, אופן הטיול באטרקציה עצמה ומה נאכל תוך כדי. למשל בהאלונג ביי, נסענו עצמאית מהאנוי באוטובוס מקומי ומעבורת לאי קאט-בה, בו הזמנו גסטהאוס (מוצלח מאד!), דרך הגסטהאוס ולאחר בדיקת מחירים בסוכנויות באיזור הזמנו שיט של יום אחד, שהיה די והותר, במחיר של 80 דולר לכל המשפחה. בסך הכל יצא לנו פחות מחצי מחיר, נהנינו מאד והיינו אדונים לסדר יומנו. כך עשינו גם בטיול העצמאי שלנו למחוז הא דזאנג שעלה לנו פחות מרבע מחבילות הטיול המעטות הקיימות לשם.
רצועת החוף בויאטנם היא מאד יפה אך מי שיצפה למצוא ים חמים ורוגע, כמו בתאילנד למשל, יתאכזב. זה לא זה. הים בדרך כלל די גלי, המים די קרים ולא מאד נקיים. אפילו במוי-נה, שנחשבת לעיירת חוף מוצלחת (גם לדעתנו), יחגגו בעיקר הגולשים (רוח וגלים) ופחות בטלני החוף שאנחנו אוהבים להיות.