לקחנו את הגלולה האדומה

חופש גדול באמריקה הוא ארוך

תשלחו לקאמפ, אמרו לנו. שבועות על שבועות שהנייטיב’ס נטחנים בשטח ואתם באים לבקר אותם פעם בשבועיים, איזה מגניב. ובאמת ברוך השם לא שלחנו לשום קאמפ כי אנחנו משפחה שהאמא רכרוכית. וגם הגענו באמצע השנה, בלי ששמנו לב הגיע סוף השנה ופרץ החופש ואנחנו כרגיל, לא מאורגנים על עצמנו בשיט. כמו כן קשה לנו להתחייב, בחיאת שנתיים היינו כזה בוא נזמין ללילה אחד ואחר כך נראה, מה עכשיו קייטנות ומחנות קיץ שנה מראש? לא תומך.
הדבר היחיד שעשינו בתחילת החופש זה להחליט שכל בן משפחה קטין (זו דרך הומנית לדפוק את הנייטיב’ס בלי להגיד את זה מפורשות) חייב בתכלית החובה ללכת לחוג. כל חוג, אבל חובה ובלי סיפורים. הבכור והמרכזי בחרו אמנויות לחימה והם הולכים פעמיים בשבוע ולפעמים גם שלוש. הראיס הולך איתם, מתאמן איתם ומחדיר בהם מוטיבציה (אני לשמחתי הודרתי מהנושא עקב חשש ריאלי מצד הנייטיב’ס לפדיחות מצד האמא). תכלס הם די מפחידים אותי עם כל הסיפור הזה ואני בונה על הסמכות הרוחנית שלי בתקווה שתחזיק מעמד מולם עוד כמה שנים. קטנת הבית בחרה פסנתר וסופסופ היא עושה את הדבר המתאים עם הידיים של פסנתרנית שלה, ילדה מוזיקלית כמו אבא.

טיול בניו אינגלנד

וכך עבר חופש גדול של, בואו, יותר גדול משלכם. חודשיים וחצי טבין ותקילין. וככה חשבנו לנו, שדקה לפני (או אחרי, לא משנה, למה הקטנוניות הזו) שהנייטיב’ס נהיים לגמרי בצורה של מסך, נעשה טיול בניו אינגלנד. הראיס כמובן תיכנן אותו והזמין לנו כל מיני מלונות ושיגועים ועשה אקסל, וכך יצאנו לדרך ביום רביעי שעבר, לתור את השכונה. צפון מזרח ארה”ב, עם דגש על מיין היפיפיה המרסקת חורכת המצלמות.

הדרך מאיתנו, בקצה פנסילבניה, למדינת מיין לוקחת באוטו כ-12 שעות. חילקנו אותן לשלושה ימים כדי לא להגזים יתר על ההפרזה, בכל זאת יש לנו קטנה שסובלת מבחילות בנסיעות וזה פאן במקסימום. אגב טרם היציאה לטיול נועצתי בקבוצת האימהות של האיזור בפייסבוק וכמו תמיד, קבוצת אימהות זו ההצלה שכל אמא צריכה, וביקור בטארגט ובפארמה הקרובה לביתנו הניבו את צמידי הפלא ואת הרוח הגבית שלהם, הלא הוא הקדוש הצדיק הידוע בכינויו דרממין ללעיסה כפרעליו. תודה אחיותיי גיבורות התהילה, הנועזות והאמיצות, הרוד טריפ שלנו היה מריח אחרת לגמרי בלעדיכן!

רוד איילנד וקייפ קוד

ביום הראשון הראיס חזר מהעבודה וישר יצאנו לדרך, צ’יקי צ’קי מפנסילבניה דרך ניו ג’רזי וניו יורק לקונטיקט, הופה הלכנו לישון, הופה קמנו, אכלנו ארוחת בוקר ושמנו פעמינו עוד צפונה. אני רוצה להגיד בהזדמנות זו משהו לגבי ארוחת הבוקר שהזכרתי במשפט הקודם. באלוהים אמריקה, מה זה החרא הזה. פחמימות וסוכר, אין טיפת ירק, פלא שאתם גומרים עם שרלוטסוויל בפרצוף שלכם?! זוועת עולם. לא משנה, הגענו לרוד איילנד, נסענו את האושן דרייב היפה למות לא להאמין שזה בתים של אנשים זה, בנוף המשגע הזה של החוף והגלים והשחפים ואמממממא! עברנו בפורט אדמס שזה מבצר די מכוער שגם היה סגור לביקורים (תודה לאל, היה לי מה זה פיפי), המשכנו לקייפ קוד  שם בחרנו את פרובינסטאון כנקודת שיא נוספת לאותו יום. בדרך עצרנו באחת הבקתות על אם הדרך וביתקנו את בתולי הלובסטר רול שלנו, בכלל לא כאב, היה ממש נעים, אה, טעים. אכלנו גם קלאם צ’אודר, באלוהים איזה טעים זה, טוב מה, זה הרי צדפות שמישהו טרח לחתוך עבורך כי אתה עצלן תחת, שוחות בתועפות של שמנת, איך לא יהיה טעים. הילדים אכלו דברים עם צ’יפס.

אז פרובינסטאון היא עיירת חוף ממש מגניבה, מלאה גייז ודראג קווין, הילדים היו נבוכים פצצות, איך נהנינו. שתינו קפה במקום חמוד מאד עם השם הטיפה מלחיץ Wired Puppy ונהנינו עוד קצת מלעשות בושות לנייטיב’ס בעצם קיומנו.

ביום השלישי נסענו למוזיאון המכשפות בסיילם, מקום די מוצלח עם סיור של כשעה, אליו התכוננו באמצעות קריאה משפחתית בויקיפדיה תוך כדי נסיעה, כדי שנבין על מה מדברים ונעריך יותר לעומק את חשיבות האירועים ואיך הם קשורים לשרלוטסוויל וירג’יניה, אין מה להתפלא, השורשים הולכים בדיוק מתחת לעץ כמו שאומרים. זה המקום לצטט את הנייטיב’ס, שבכל פעם שאני אומרת “כמו שאומרים”, הם אומרים לי, אמא אף אחד לא אומר ככה. בסדר סתמו למה מי עשה אותכם. (אתכם לא נשמע טוב בהקשר הזה, אין מה לעשות).

מיין

המשכנו ל(תחזיקו חזק) קנבנקפורט, עיירת חוף במיין שגיסי המליץ עליה, מדובר באיש צרפתי שיש לו טעם משובח (התחתן עם אחותי, מ.ש.ל.) ואכן חוץ משם מוזר מדובר בעיירה מקסימה ומוגזמת ביופיה ובה אכלנו צהריים, כמובן פירות ים בהגזמה. זהו, חוץ מיופינס מופרז וקלוריות מוצדקות, הדבר הכי מסעיר שקרה ביום הרגוע הזה היה שהחלטנו לנסוע חלק מהדרך לבנגור מיין בכביש אגרה, שלא כמנהגנו, ובמקום 3 דולר יצא ששילמנו 35 סנט, כי הקופאית אמרה שיש לה עודף של 2 דולר ו-65 סנט בקופה אז היא מבקשת רק את ההפרש. צחקוק צחקוק.

בית טיפוסי ברוד איילנד, אושן דרייב

עליז בפרובינסטאון, קייפ קוד

מוזיאון המכשפות בסיילם, מסצ’וסטס

קנבנקפורט, מיין

למחרת השכמנו קום (כבר התחלה לא טובה) ונסענו לבר הרבור, לשייט לווייתנים. היה יום די סוער, הלווייתנים התבאסו מזה כנראה אז הם בחרו התנהגות נלוזה של לבאס גם אותנו. בסוף כן ראינו לווייתן וגם דולפינים וכלבי ים אבל, בואו, איזה הגזמה. אל תעשו שייט לווייתנים במיין. במקום זה, תאכלו לובסטר ותקנחו בפאי אוכמניות כי זה אלוהי בהגזמה. אל תודו לי, שכרי ישולם לי בגן עדן, אבל אם בא לכם לשמח אותי אז תגיבו בבלוג, תהיו חברים.

פארק אכדיה

למחרת גולת כותרת מסוימת – פארק אכדיה. נשיונל פארק, בואו. באמת יפה בטירוף אבל לנצח נזכור אותו כפארק הלאומי הראשון שבו אני והקטנה הלכנו לאיבוד, כי מה היה? התחלנו ללכת את שביל ה-Beehive כמקובל, לאחר כרבע שעה הגענו לחלק התלול יחסית (שכולל טיפוס באמת תלול עם סולמות מתכת קבועים בסלע, כמו נחל תמר אבל גדול, יעני אמריקה) וקטנת הבית התיישבה והודיעה, אין מצב. לא עזר כלום. בצער רב שלחתי את הראיס עם הנייטיב’ס הזכרים כי היה לי התקף של טוב לב רגעי ובאמת שבר את לבי לחשוב על הטייל הנועז שלי מגיע עד כמעט קצה אמריקה ולא מטפס את זה.
עכשיו, משום מה היינו תחת הרושם שכמו שעולים, ככה יורדים. לכן נפרדנו כשהקטנה ואני ישובות בצל בצד הדרך ומחכות לשובם של הזכרים. מסתבר שזה, איך לומר, לא התוואי של השביל. והעלילה מסתבכת. כעבור כעשר דקות, לא יודעת איך זה קרה, הקטנה השתכנעה והיא ואני התחלנו לטפס. אודה ולא אבוש, טיפוס די קשה לטעמי המוגבל. ודי מפחיד. ואת חלקו עשיתי ליטרלי על ארבע. תוך כדי הטיפוס אני קולטת שאף אחד לא יורד למטה, אני רואה רק אנשים עולים ואף לא אחד שיורד. אופסי. קיוויתי שאולי הם הגיעו לפסגה ועצרו לנוח ושם נוכל לחבור אליהם אבל איפה, אלה חיות, לא נחים. ואנחנו בלי מים, בלי טלפונים, בלי מפתחות לאוטו, בלי ארנק. אני גם לא זוכרת את המספר של הראיס בכלל. בקושי זכרתי את השם של המלון שלנו, שנמצא שעה וחצי נסיעה משם, מה זה עוזר לי בכלל, אמא הלכתי לאיבוד!!! ועוד עם הקטנה, כך שלהתיישב ולפרוץ בבכי פחות התאים בתור טקטיקת הישרדות. חבל כי זה יותר מתאים לי באופן אישי.
אמרתי, טוב, נמשיך עם השביל, מתישהוא נחבור אליהם, לא? לא. הלכנו הלכנו, וכל הדרך אני אוכלת את הלב, איך לא אמרתי לראיס, אם אני לא בנקודת המפגש שבה עזבת אותנו, אז אנחנו חוזרות לאוטו ומחכות שם. עכשיו, מסתבר שהראיס דווקא חשב על זה לבד. הם גמרו את המסלול, טיפסו בחזרה לנקודת המפגש, אנחנו לא שם. הלכו לאוטו, אנחנו לא שם (כי עוד לא הגענו!). טיפסו בשנית לנקודת המפגש, אנחנו לא שם. הלכו לאיזור שיש בו שירותים וברזיות וריינג’רים שיכולים לעזור בחיפושים, אנחנו לא שם. מזל שהשאירו לנו פתק על האוטו ובו כתוב – אנחנו מחפשים אתכן, אם הגעתן לאוטו אל תזוזו!!! בינתיים, גם אנחנו פגשנו ריינג’רית חביבה ששאלה אותנו אם אנחנו צריכות עזרה והסברתי לה שאני לא יכולה להגיד שהלכנו לאיבוד כי אני יודעת איפה אנחנו, אבל אני לא יודעת איפה שאר המשפחה שלנו וזה טיפה בעיה. גם היו לי דמעות בעיניים כי איכשהוא זה מרגיש שאפשר קצת להתפרק כשריינג’רית שואלת אותך אם את צריכה עזרה. היא אמרה לי להגיע לאוטו ואם הם לא שם, לבוא לתחנת הריינג’רים. וכך קרה שהגענו לאוטו, מצאנו את הפתק, ובעוד אנחנו מתלבטות אם לעשות מה שכתוב בפתק או מה שאמרה הריינג’רית, הראיס והנייטיב’ס הגיעו, נראים לחוצים ומותשים מעט. מסתבר שהדבר היחיד שלא עלה בדעתם זה שאשכרה טיפסנו את המסלול, נחמד אחרי עשרים שנה להפתיע את הראיס, והנייטיב’ס סיפרו לי שהוא רץ בטירוף במעלה ובמורד המסלול מהאוטו לנקודת המפגש פעמיים, איזה חיה! (נראה לי הוא די קשור אלינו).
ואז נכנסנו לאוטו ועשינו עוד כמה חלקים של פארק אכדיה היפיפה ממש אבל לא לפני שאני פרצתי בבכי והמרכזי אמר “היא פורקת”. לדעתי הצלחתי, שורה תחתונה. וגם עוד פעם פאי אוכמניות, כל כך מוצדק.

צפייה בלוייתנים במיין. לא כזה סיפור.

פארק אכדיה במיין

טיול בקאנו וקמפינג? אני??

ואז הגיע הדבר שכל כך חששתי ממנו, יומיים קאנו עם לינה באוהלים, מה זה השטויות האלה, איזה עוד דברים הזויים האיש הזה יגרום לי לעשות, באמא! אז תרימו גבות גבוה למצח שלכם יא סקפטים, כי אני בכבודי ובעצמי חתרתי יומיים בקאנו, אפילו הראיס אמר שאני חתרנית בלתי נלאית. ישנתי באוהל עם ריח של מדורה והכל, אכלתי פעם ראשונה בחיים מרשמלו על מדורה (היתה לי ילדות עשוקה, אתם רוצים לעשות מזה סצנה??), ושרדתי לספר כפי שמעיד הפוסט הזה. על טיול הקאנו אולי עוד תנוח עליי הרוח ואכתוב פוסט נפרד כי באמת שקצרה היריעה ואנחנו פה כבר כמעט באלף חמש מאות מילה ועוד לא נגמר הטיול.
בערב של היום השני, כשחזרנו מהקאנו, עוד נסענו שש שעות חזרה למסצ’וסטס, תתארו לכם.
תוך תכנון הטיול, הראיס הבטיח לנייטיב’ס “מלון מפונפן עם בריכה” וכך הגענו לספרינגפילד מסצ’וסטס, עיר מעט תמוהה אך קרובה לפארק ה”סיקס פלאגס” שהיה היעד שלנו ליום התשיעי של המסע, לאחר יום מנוחה במלון המפונפן. סיקס פלאגס אירח יפה את הזכרים של המשפחה בעוד קטנת הבית ואני עשינו פדיקור (לי), קניות (לה) ואכלנו ארוחת צהריים במזגן כמו בני אדם נורמלים.

כמו כן מכילה ספרינגפילד גן הנצחה קטן וחמוד לד”ר סוס, בו ביקרנו כתירוץ לארוחת הצהריים המופרזת שכללה אוכל אמריקאי מושחת וטעים – ביף בריסקט עם גרייבי וסלט תפוחי אדמה וחמוצים מוזרים (הילדים אכלו דברים עם צ’יפס), ולקינוח קי ליים פאי שהיה הורס ברמות של כלה עם קצפת (וגם הוגש עם קצפת). אמממממא איזה טעים. בספריגפילד גם הומצא הכדורסל (לדבריהם, לא בדקתי) ויש בה את היכל התהילה של הכדורסל (הול אוף פיים נשמע יותר עוצמתי), שלדאבון לבו של הראיס, לא ביקרנו בו. לגבי המלון המפונפן, אני אגיד שהיה נעים מאד להתרווח בסוויטה עם שתי מיטות קווין סייז וספה נפתחת בנוסף, אבל מלון שהוא “פט פרינדלי” זה לא תומך לאורחים שאינם חיות מחמד, אני רק אומרת.

למחרת, היינו אמורים לנסוע לטייל בבוסטון, להיפגש עם חברים וגם לישון אצלם, ואז לנסוע הביתה. בפועל מה שקרה זה שהיינו מותשים, קמנו ליום גשום שלא מתאים לטיולים אורבניים, והחברה המארחת שלנו קמה עם חום גבוה, אז הבנו את הרמז של היוניברס ופשוט נסענו הביתה והלכנו לאכול סושי. הסוף.

הגן של דוקטור סוס בספרינגפילד, מסצ’וסטס

ניו אינגלנד

ניו אינגלנד הוא שמו של האיזור הצפון מזרחי של ארה”ב, ובתוכו המדינות: מיין, ורמונט, ניו המפשייר, רוד איילנד, מסצ’וסטס וקונטיקט. מאוד נוח לטייל בו עם רכב, אבל לא פחות פופלרי לשכור קרוואן (Camper או RV) ולשוטט בכבישים של האיזור. מיין היא מדינה יחסית דלילה באוכלוסיה והכבישים בה פנויים יחסית. אנחנו בחרנו ללון במלונות דרכים שפזורים בהמוניהם. לילה במלון בחדר זוגי ינוע בטווח מחירים של 60$ עד 120$. אנחנו התאכסנו בחדרי משפחות, שזה קצת יותר מאתגר מבחינת זמינות בטווחי מחירים של 100$ עד 150$ ללילה.

ניו אינגלנד היא גן עדן לחובבי דגים ופירות ים. בכל מקום פזורות בקתות שבהן מוגשות מנות מעולות דרך אשנב במחירים שנעים בין 6$ (מרק צדפות) ל 24$ (לובסטר) למנה. פשוט אי אפשר לפספס את השלטים עם הלובסטרים. מחירי הלובסטר אגב נקבעים מחדש מדי יום עפ”י השלל ועוד כל מיני פרמטרים במין סוג של בורסה מקומית.

צפייה בלוויתנים היא חוויה שיכולה להיות מהנה, אבל גם מתסכלת. היא יקרה (60$ לאדם) ולא בטוח שתראו בכלל לוויתנים. נסו להתאים את עצמכם ליום עם מזג אויר טוב וקחו בגדים חמים. תכינו את עצמכם ליום ארוך (4-5 שעות). רוב המקומות יציעו לכם לעשות גיחה נוספת במידה ולא יצא לכם לצפות בלוייתנים. אנחנו עשינו את זה עם Bar Harbor Whale Watch שהיו בסדר גמור.

לפארק הלאומי אכדיה נכנסים ברכב בעלות של 25$. כדאי להקדיש לו לפחות יום, תלוי כמה רוצים לטייל ולראות. יש בו מסלולי הליכה, אופניים, נקודות תצפית מדהימות וחוף ים. בפארק יש מסלול מעגלי לרכב. אפשר גם להחנות את האוטו לעלות על שאטל שעובר בכל התחנות בפארק באופן די תדיר.

את טיול הקאנו שהיה ללא ספק ההיי לייט של הטיול עשינו עם Bullfrog Aventures וזה היה פשוט מומלץ.

Related posts:

רואוד טריפ לפלורידה