לקחנו את הגלולה האדומה

קודם כל כמובן שתמונת הפוסט היא הפאי המושלם בעולמות, כי אני מקפידה על סדר העדיפויות שלי. וכעת לפוסט.
ושוב כמיטב המסורת, הראיס תופר לנו טיול משובח, מאוזן בתכנים, מטורף בכמות הקילומטרים, סליחה – המיילים, עם הומור במקומות הנכונים ואוכל טוב (על זה אני אחראית, בואו.)

הרי מה יותר תומך בפולקלור המשפחתי מלגלות בדיעבד שישנו במוטל של זונות? או מלחלוק שעות של נהיגה, זמן משפחה צפוף? וכמובן, להפסיד לנייטיב’ס במשחק המילים. מה זה משחק המילים? או, מאחר ששאלתם, אענה: משחק המילים זה כשאחד אומר מילה, ומי שאחריו בתור צריך להגיד מילה שמתחילה באות שבה המילה הקודמת נגמרה. באנגלית. אנחנו מעבירים ככה שעות ברואוד טריפ’ס המשפחתיים שלנו, ואני רוצה להגיד רק דבר אחד – האנגלית של הנייטיב’ס יא וולי!!! מפחידים אותי אלה.

ביום שישי אחר הצהריים העמסנו את האוטו והתחלנו בנסיעה. מפנסילבניה דרך דלאוור, מרילנד, וירג’יניה וקרוליינה הצפונית. נחתנו במוטל קרוב לחצות וצנחנו למיטות.

למחרת בבוקר קמנו, אכלנו ארוחת בוקר זוועתית – אין דרך מנומסת להגיד את זה, אמריקה את הזויה! במלונות אמריקאים יש ארוחת בוקר פשוט מזעזעת שכוללת רק ואך ורק פחמימות ריקות וקפה דוחה. אפשר גם קפה ריק ופחמימות דוחות. במקרה הכי טוב יש גם פירות וכשאני אומרת פירות אני מתכוונת לתפוזים מגעילים (למה בפלורידה למען השם צריכים להיות תפוזים מגעילים??) ואולי, ביום עם ראות טובה, בננות. הצבא צועד על קיבתו? ובכן מה הפלא שמאז מלחמת העולם השניה הם לא ניצחו אף מלחמה. אני רק אומרת.

אבל עזבו, במוטל של הזונות אפילו זה לא היה, היה רק מגש עם מין מאפים מגעילים ת’שועלים, ארוזים בפלסטיק (לא חבל לארוז פלסטיק בפלסטיק? זה לא קצת גדי בחלב אמו? לא משנה.)

הקיצר המשכנו לנסוע. קרוליינה הדרומית – תחנה ראשונה במסע: צ’רלסטון. עיר מקסימה ברמות של כלה. ממש. אפילו צילמתי שם כלה, אתם הרי יודעים שיש לי חולשה לחרא הזה. בצ’רלסטון פקדנו את מוזיאון העבדות, קטן ודי מוצלח, ואז חברנו לסיור מודרך בעיר עם מדריכה אנרגטית (היא ציינה בפנינו ששתתה שלושה קפה וחיזקה ברד בול, ואכן אני עדה שהיא היתה אנרגטית פלוס). שעה וחצי נעימות (לנו) ומסויטות (לנייטיב’ס), אין כמו לראות אותם סובלים, זה עונג. המדריכה סיפרה לנו סיפור שהיה שווה את כל הסיור ולמעלה מכך, קבלו: על המאכל שנקרא “האש פאפי” שמעתם? מדובר במעין כדורים מטוגנים מקמח תירס אבל תשמעו קטע: בתקופת העבדות, היו העבדים מבשלים בבית המטבח, שהיה בבניין נפרד מבית המגורים, ומגישים את המזון על גבי מגשים גדולים. בהולכם מבית המטבח לבית האדונים, ביקשו האדונים למנוע מהעבדים לנשנש קלות מהמזון שעל מגשיהם. לשם כך הגו רעיון עיוועים (בואו, תקופת העבדות לא היתה בדיוק מופת לזכויות אדם אה?) – חובה על העבדים לשרוק כל הדרך מבית המטבח אל חדר האוכל, שכן מן הידועות הוא כי לא ניתן לנשנש ולשרוק בו זמנית. וכך, הולכים להם עבדים עם מגשי מזון מהבילים – ושורקים. מה לדעתכם קורה? כלבים באים בהמוניהם ומנסים לחטוף מהמזון! לשם כך, התחכמו העבדים והיו מחזיקים בכיסיהם פיסות מזון ושאריות, זורקים לכלבים ואומרים “האש, פאפי!” סיפור מגניב. הנייטיב’ס לא צחקו. מה יש להם אלה.

משם המשכנו לארוחת צהריים במקום של “סול פוד”. מדורג שני ב”ילפ” בקטגוריית “סול פוד” בצ’רלסטון. בנוגע לבחירת מסעדה בדרום, ניתנה לנו עצה מקומית: ככל שהמקום נראה יותר ג’יפה, ככה הוא כנראה יותר טוב. פה חשדתי. מה אני אגיד לכם… מגעיל ברמות על חלל. פשוט גועל נפש. כל קשר בין נשמה לאוכל הזה הוא מקרי, שלא לומר הפוך. אבל עזבו, לשבת לצהריים במקום כזה (מיכוער למות, כוסות פלסטיק, סכו”מ פלסטיק – סליחה אמרתי סכו”מ?? נתנו רק מזלג! פלסטיק!), שאנחנו הלבנים היחידים בו, ולחשוב שכל מי שמקיף אותנו הוא צאצא של העבדים שרק לפני דקות צללנו לתוך סיפורם, במוזיאון וגם בסיור, זה די מטלטל, תכלס.

ואז, מטולטלים ומנוחמים רק מעט באמצעות גלידה, שמנו פעמינו, דרך ג’ורג’יה, אל ג’קסונוויל פלורידה, ללינת לילה ממנה קמנו בתחושה קצת מטונפת. סך הכל לא כל יום את מגלה שהלנת את שלושת צאצאייך במוטל של זונות. אבל יאללה חפיף, דילגנו על “ארוחת הבוקר” לטובת הוולמארט הקרוב – לחם טרי הוא לחם טרי הוא לחם טרי. והיידה לסנט אוגוסטין.

סנט אוגוסטין היא עיר קטנה ודי חמודה בסגנון ספרדי (אולה), הטוענת לכתר “העיר העתיקה ביותר באמריקה”. נו שוין, נגיד. יחסית למדינה עם הסטוריה כל כך קצרה, הם די אובסס על ה”הכי עתיק באמריקה”. בואו, אצלנו משהו עם הסטוריה של 400 שנה אומרים לו לך ותחזור עוד אלפיים ככה. אבל בסדר, זרמנו על מוזיאון הפיראטים (חביב) ועל המדרחוב החמוד, ואכלנו צהריים במקום שלא צוחק כשהוא עושה את הגריל שלו, וככה אנחנו אוהבים את זה. מרגש לראות איך הנייטיב’ס התפתחו קולינרית ממצב של לדגום המבורגר עם צ’יפס בכל מקום ביבשת, למצב של ספריבס ודגים (לא באותה מנה). מחיתי דמעה ונסענו לאורלנדו.
וסליחה, כן? אבל זה מה שצילמתי בסנט אוגוסטין:

עכשיו חברים, לגבי אורלנדו: אל תתפסו עליי תחת, למה גם לכם זה יכול לקרות! וזה יקרה. חכו חכו. הקיצר אמרנו לנייטיב’ס שיבחרו פארק אחד והכוונה ליוניברסל, ואכן לשמחתנו הם בחרו יוניברסל. למחרת בבוקר בתשע התייצבנו יחד עם עוד עשרות אלפי אנשים בשערי אולפני יוניברסל, נושאים תפילה חרישית לצאת מהיום הזה בחתיכה אחת. וזהו, זה לא נושא שאני מעוניינת להרחיב עליו. קחו תמונה של הוגוורטס ותעזבו אותי בשקט.

את היום המפרק (רציתי לכתוב מפרך אבל יאללה, זורמת) ביוניברסל סיימנו ב,נכון! נסיעה לא קצרה בכלל, לאיזור האוורגליידס.
למחרת בילינו את כל היום באוורגליידס, פארק לאומי מוצלח מאד מאד, תנינים זרוקים שם כמו זבל, מלא ציפורים וצמחי מים פורחים, ולסיום גם ראינו פרות ים. חתמנו את היום בשייקים ממש מצוינים בדוכן על אם הדרך שמסתבר שהוא מוסד קולינרי רציני העומד על תילו כבר 60 שנה. התכוונו ללכת גם לשיט באוורגליידס, אבל התברר שהמקום שמפעיל את הסירות גם מפעיל הופעות של תנינים ונחשים, ואנחנו לא תומכים בפעילויות שכאלה, אז ויתרנו.

יום 6 למסע, פנינו אל קי ווסט. ובכן, מסתבר שלא רק פנינו אלא פניהם של עוד המון המון אנשים. בקיצור עמדנו בפקקים של הלייף בין קי לארגו לקי ווסט אבל באמת שקי ווסט חמודה, כביש הגשרים שמוביל אליה מרשים ביותר ופוטוגני, וכמו כן אני רוצה לציין שנהגתי אותו כמעט במלואו, במסגרת קמפיין “חלוקה שווה בנטל” שהנהגתי במסע הזה – כמעט חצי חצי על כל הנהיגה, והיתה הרבה נהיגה. אז תכבדו.

בקי ווסט אכלנו את הקי ליים פאי הראשון שלנו, אבל את הקי ליים פאי הבאמת שווה מצאנו רק למחרת, דווקא בקי לארגו מכורתנו (ישנו שם שלושה לילות, זה הרבה ברואוד טריפ של עשרה בטוטאל!), בבית האוכל המוצלח בהחלט של מיסיז מאק – המלצה משובחת שקוששתי מבעוד מועד בפייסבוק. יצאנו והיינו כחולמים, אני אף הכרזתי שאיני יכולה לשאת את המחשבה שזו היתה הפעם האחרונה בחיי שאני אוכלת את הפאי המושלם הזה, ולכן חזרנו לשם גם למחרת והזמנו שניים. יצאתי בוכה, זו האמת. בתגובה, קטנת הבית שלחה לי מתכון לקי ליים פאי. מתכוונת לנסות, אחרי הדיטוקס.

ואז למחרת, אממ, מה עשינו? האמת כלום. היינו בבריכה ונשרפתי. סוג של פעילות.

ערב אחרון בקי’ז, נסענו לפורט לודרדייל לליל הסדר, אליו הוזמנו בספונטניות על ידי חברת פייסבוק ותיקה שלי, היה ממש ממש כיף, כולל חברה משובחת, קניידלך וגפילטע והגדה והכל. בהחלט תואם את מסורת לילות הסדר שלנו מאז שיצאנו למסע (תזכורת: לאוס עם 50 מוצ’ילרים, קופנגן עם 50 חברים על המרפסת האגדית, פילדלפיה עם חברים – והשנה כאמור, פורט לודרדייל בהרכב מקסים של אנשים).

למחרת נסענו עד סוואנה ג’ורג’יה. זה הרבה.

יום אחרון, פתחנו את הבוקר באחוזת מטעים מתקופת העבדות, אתר מוצלח מאד כשעה מסוואנה, ארוחת צהריים לא רעה בסוואנה החמודה שראינו ממנה בערך כלום, ו12 שעות נסיעה הביתה.
הספקנו להגיע שעה לפני השלג. כן, באפריל. אמריקה את משונה לי קצת.