כל הקלישאות נכונות.
כולם אומרים שבמסע משפחתי שכזה, זוכים להכיר את עצמנו ואת האהובים שלנו כפי שמעולם לא הכרנו.
כולם צודקים.
כולם אומרים שילדים לא צריכים אטרקציות משווקות היטב שעולות כסף כדי להנות.
כולם צודקים.
כולם אומרים שכשיוצאים לדרך מתחילות ההרפתקאות.
כולם צודקים.
אתמול היה לנו יום פשוט מדהים. אנחנו עדיין בפראצ’וואפ קירי קאן, הגענו לכאן ליום יומיים ובסוף זזים רק מחר הלאה, נשארנו פה 5 לילות כי התאהבנו בגסט האוס ובעיירה (עיר..?) המקסימה הזאת ואני חושבת שהתאהבנו עוד קצת בטיול עצמו ובעצמנו.
בבוקר שכרנו טוסטוס עם “סירה” או יותר נכון עגלה עם מקומות ישיבה, רציתי להגיד 4 מקומות ישיבה אבל כמובן שזה טפשי, ראיתי פה על הטוסטוסי-עגלות האלו גם יותר מנהג/ת ו-4 נוסעים, ואפילו ראיתי ערסלים תלויים בהם ותינוקות או ילדים ישנים בהם, בחניה וגם בנסיעה.
כזה.
נסענו לחוף של העיירה שנקרא אאו מנאו. כעקרון אנחנו נמצאים 50 מטר מהחוף כי זו עיירת, ובכן, חוף. אבל החוף היפה של העיירה נמצא כמה דקות נסיעה לכיוון דרום והוא אכן מקסים.
הגענו עם הטוסטוס, על קו המים יש שמשיות, כסאות ים ושולחנות, צל מהעצים והרגליים בחול.
משלמים 10 באט לאדם (50 באט לכולנו, זה בערך 5 ₪) על התמקמות בשולחן וכסאות עם שמשיות מעלינו, שכרנו אבוב ב-30 באט (בערך 3 ₪) והתמסרנו לים המקסים, מעט גלים, חול נעים, ים רדוד שאפשר להיכנס בו המון פנימה ועדיין הילדים יכולים לעמוד במים.
השתוללנו קצת עם האבוב, בנינו ארמון מושקע בחול, אכלנו גלידה – תענוג די נדיר כאן.
Ao Manao
כשהתחילו ה”אמא אני רעב”, קריאת הקרב המפורסמת של ילדים בכל העולם, נסענו צפונה, ליד המקדש עם הקופים הלא נחמדים מאתמול, כי שמענו על מקום שיש בו את מנות הקארי הכי טובות באיזור.
מצאנו את המקום בקלות אבל הבעלים אמר שהרגע הטבחית הלכה אז אין אוכל.
המליץ לנו על מקום אחר של אוכל תאי בהמשך הרחוב, מקום שנראה כמו, ובכן, כלום. הכי סתם בעולם. וריק. אמנם היה 3 אחה”צ אבל מסעדה ריקה זה בדרך כלל ביג נו נו.
אז במקרה הזה, זו היתה יציאה קולינרית מגניבה וטעימה ושמחנו מאד שהגענו לשם ככה במקרה. אכלנו ארוחה מהטובות!
משם המשכנו בחזרה דרומה למקדש עם קופים אחרים, קופי לנגור, העדויות היו שהם סופר נחמדים ואכן, היו הם מתוקים ברמות, עם פרצופים חמודים ותסרוקות חמודות וידידותיים מאד, אכלו לנו מהידיים ונתנו לילדים ללטף אותם והאטרקציה החינמית הזאת סיפקה שעה וחצי של אושר גדול לכולנו.
אני קצת פחדתי להאכיל את הקופים מהיד שלי, ואז הבכור נכנס לפעולה, לקח אותי “בעד היד” (כמו שסבתא שלי היתה אומרת), הרגיע, הכיל את החשש שלי, נסך בי בטחון וחיזק אותי מאד וכך זכיתי להאכיל קוף לנגור מכף ידי ולהתרגש עד דמעות מהזכות הגדולה להיות אמא של הנער המופלא הזה, שמתגלה לפנינו במלוא הדרו, סובלני וסבלני, מיוחד ורגיש, מכיל ואמפטי, סמכותי ונוסך בטחון ומעצים ואוהב. וואו.
“אמא את זוכרת שפחדת להיכנס לנהר ועזרתי לך והתגברת? אז תני לי לעזור לך גם עכשיו, אני אתך ואני לא עוזב אותך, את יודעת כמה צמרירית ונעימה היד של הקוף?? כדאי לך, זה נעים ואני אהיה אתך כל הזמן, בואי!” אין דברים כאלה.
הלנגור התינוקות הם בצבע אחר. ככה זה.
עפים על זנבם הלנגורים. ובצדק.
כן גמני המומה מהילד הזה!
עד שזזנו מאיזור הקופים כבר נהיה כמעט חושך, הנחנו את הנייטיב’ס בגסטהאוס ונסענו לנו על הטוסטוס לעשות תאי מסאז’, 150 באט לאחד. חצי מחיר מקו טאו.
חתמנו את הערב בארוחת ערב בנייט-מרקט של הערב הראשון שלנו פה.
כשמגיעים בפעם השנייה לנייט-מרקט, לכל אחד יש כבר פנטזיות על משהו שהוא כבר אכל שם או על משהו שרצה לאכול ולא הספיק וזה נורא כיף.
הפנטזיה שלי היתה על דוכן מסויים שאכלתי בו בערב הראשון אבל הרגשתי שאפשר היה לעשות לזה מקצה שיפורים ואכן היה ממש מוצלח. זה דוכן קצת אחר מהרגיל, לא מקבלים מנה מוכנה אלא צלחת עם אטריות שעועית ובחירה בין תבשיל עוף שאפשר לשים מעל, לבין פיסות דג מטוגן, לבין אופציה צמחונית של רטבים לבחירה ותוספות שונות שנמצאות כולן על שולחן ארוך לצד הדוכן, בו יושבים ואוכלים והתוספות חופשי.
הרכבתי לי מנה עם רוטב בוטנים טעים ועוד קצת רוטב נוסף חריף, והמון ירוקים – נבטים, מלפפונים קצוצים דק, עלים טעימים לימוניים, שעועית ירוקה חיה, סוג של חמוצים מקומיים ועוד.. מנה מקסימה ובריאה, ולנייטיב’ס הוספתי דג או ביצה קשה שיהיה גם חלבון, והייתי גם שבעה וגם מבסוטה כאמא מזינה ובריאה, וכמעט בלי מונוסודיום-גלוטמט, שהם דוחפים פה לכל, אבל לכל דבר. קינחנו באננס טרי, כמובן.
ואסיים בקלישאה אחרונה. להיות הרבה, הרבה, אבל הרבה זמן ביחד, בסיטואציות מגוונות, חלקן מאתגרות, חלקן מענגות, זו נוסחא מנצחת ליצירת המשפחתיות שתמיד חלמנו עליה. כי אם זו קלישאה, סימן שזה היה נכון מספיק פעמים בעבר כדי להפוך לכזו.
הו מותק, אתם מתחילים ממש ליהנות. איזה כיף!