מה כבר יש לי לכתוב? אנחנו בקופנגן. אין חדש. לא נסענו כבר חודשים לשום מקום יותר רחוק מקוסמוי, וגם לקוסמוי אנחנו נוסעים רק בשביל להחתים ויזה וממהרים לחזור לפנגן. עמוס שם ומלא מכוניות ואנשים ואיך שאנחנו מגיעים אנחנו רוצים לחזור הביתה, לאי השקט שלנו שיש בו בעיקר אופנועים.
מה בכל זאת חדש? אולי שלאחרונה התחלתי לפנק את בני הבית בשייקים מדי יום, כשהם מתיישבים ללמוד או לפני שיוצאים לאימון MMA, שייק מטורף לפנים. זה התחיל כשחברה אהובת לב עזבה את האי והשאירה לי איזה קילו תמרי מג’הול שהביאו לה מהארץ והיא שכחה מהם, במקביל גילינו שבסופר שלנו יש פירות קפואים (כמו סנפרוסט, אבל פירות) במחירים ממש מצחיקים (85 באט, שזה בערך 9 שקלים, לקילו תותים קפואים, או פירות יער, או פסיפלורה, או אפרסקים…) וכשמצרפים את כל זה לשפע הפירות הטריים שכמובן יש לנו פה, בננות ומנגו ופפאייה ואננס, יוצאים שייקים פשוט מטורפים.
ולמה בעצם זה כזה חשוב שיהיה משהו חדש? מעניין. מחשבה משתקת, עובדה שלא כתבתי חודשים כי “מה יש לי לחדש” כשבעצם… זה לא חייב להיות חדש בשביל להיות מעניין. אולי זה פשוט יותר מדי מעניין ואני פוחדת מעין הרע. מה אנשים יחשבו. שכל כך טוב לי. מצלמי שקיעות נמאסתם?? השקיעות הן לא הבעיה. הבעיה היא שאני מאושרת. שהעסק שלי מרויח יותר מאי פעם. שהזוגיות שלי מאפשרת ומעצימה יותר מאי פעם. שהילדים שלי מהממים באחווה שלהם, ביוזמה שלהם, בהכנסת האורחים שלהם, בתקשורת שלהם. וגם בציונים שלהם, שהם מתעקשים לקבל במבחני סוף השנה שהם בחרו לעשות. חמסה חמסה, למה לספר.
החודש היו לי רגעי שבירה של געגועים לאחיות הלב שלי. למשפחה שבחרתי בפינצטה במשך שנים ולא ראיתי כבר שנה ושמונה חודשים. והן בווריד שלי, ברור, עם רובן אני מדברת באותה תדירות שדיברנו כשגרתי בארץ, אבל אני כל כך מתגעגעת לחיבוק מכל אחת ואחת מהן. חיבוק פיזי. ובשבועות האחרונים, כשאחת מאחיות הלב שלי עברה תקופה בריאותית קשה (ועדיין עוברת) ולא יכולתי להיכנס לאוטו ולבוא להיות איתה פיזית שם, זה היה כאב פיזי בלב. אז יותר מתמיד בשבועות האחרונים היו רגעים שממש בכיתי מגעגועים לחברות שלי. אפילו שגם פה יש לי חברות נפש אבל חברה לא מחליפה חברה.
בשבועות האחרונים אני עוברת תהליך רגשי קשה של פרידה, יש גבול כמה אני יכולה לכתוב בבלוג, אפילו בפוסט אישי מדי וחשוף מדי, אבל אני אכתוב שזה קשה.
אמש היינו בקבוצת דיון שאנחנו משתדלים ללכת אליה מדי יום שני, כשאין סערה טרופית או הפסקת חשמל או סיבה אחרת שמונעת מאיתנו ברגע האחרון מללכת.
בקבוצה, בשעה הראשונה תמיד דנים בנושא שנבחר בסוף המפגש הקודם ובשעה השניה דנים בנושאים פתוחים שהמשתתפים מעלים.
אז המנחה פתח את השעה השניה בהזמנה למשתתפים לשתף במה שנמצא על הפרק בחייהם, ואמר “אני מזמין אתכם להיות יותר מדי אישיים”.
נו, הזמנה אישית אליי, כמובן, אני הרי אלופה בלהגיד את מה שכולם רק חושבים בלב, ולהיות יותר מדי אישית ויותר מדי חשופה ויותר מדי באופן כללי. אז גם בנושא הזה, הייתי יותר מדי אישית ויותר מדי חשופה והנה נשארנו בחיים.
מה עוד חדש? אולי שבשבועות האחרונים ישבתי והכנתי הרצאות, מה שלא עשיתי כבר הרבה זמן. בארץ, המהות שלי כמורה היתה אחת המהויות שהתעסקתי בהן הכי הרבה בשנים האחרונות, והנה מאז שיצאנו כמעט ולא לימדתי. אז בחודש הבא אני אלמד בקורס מורי יוגה כאן באי. על נשים ועל הריון ועל לידה. והחודש עשיתי הכנה ללידה לזוג צרפתים מתוקים שגרים פה על האי. מעניין באיזו קלות אני מחליקה למהות המורה שבי, כשזה קורא לי אני שם. הנה עוד משהו לא חדש אבל מעניין (אותי).
והחודש נתנו ייעוצים לשתי משפחות שרוצות לצאת מהמטריקס. סקייפ ואחר כך אינספור מיילים. זה מרגש כמו לידה, להיות שם כשאנשים מולידים בתוכם מהות חדשה. ופחדתי לכתוב את זה בבלוג כי זה נשמע לי “שוויץ”, אבל כן, אנחנו נותנים יעוץ לאנשים שרוצים לעשות את זה, לצאת למסע משנה חיים עם המשפחה שלהם. אם הם באים לקופנגן אנחנו גם מוצאים להם בית.
אנחנו גם כותבים מדריך למשפחות שרוצות לצאת למסע ואוטוטו הוא יהיה מוכן ותוכלו לרכוש אותו ולהזמין חברים שלכם לרכוש אותו.
והחודש מיסדנו את יחסינו עם החוף שבו אנחנו גרים והפכנו לזרוע האינטרנטית שלו, כלומר אוטוטו יהיה באוויר אתר קטן שבנינו ואפשר יהיה להזמין בית בחוף הנחשק ביותר באי הנחשק ביותר, רק דרכנו. ופחדתי לכתוב את זה בבלוג כי אני יודעת שאנשים מדברים על זה ואומרים עליי כל מיני דברים אבל כן, אני כאן ואנשים פונים אליי ואני עוזרת להם ועכשיו אני ארויח על זה כסף.
והחודש עשיתי שני קעקועים חדשים. כמעט עשרים שנה מאז הקעקוע האחרון שלי, החודש זה קרה. קעקעתי על היד Unalom , שזה סימבול מהבודהיזם התאילנדי ומנדלה מהממת על הרגל. אולי אכתוב פוסט נפרד על החוויה הזו, כי המקעקע הזה הוא באמת אייטם ל”זהר כבר בדקה”.
אז הנה, גם בפוסט הזה הייתי יותר מדי אישית ויותר מדי חשופה ובכל זאת נשארנו בחיים. ומה חדש? שהתחלתי להכין שייקים מדהימים. שלחו מהר תמרי מג’הול, הם הולכים להיגמר לי ואני לא יודעת אם מתנהל משא ומתן לחלץ אותי.
נהנית לקרוא אותך. היית חסרה לי. איחולי החלמה לאחות הלב, לא יודעת מה החוקים אבל ביקור מולדת קצרצר אולי ישחרר את הגעגוע….? רק טוב, מיטל
הלוואי…
אין עלייך זהר בלתאר הכי במדויק את מה שלא ניתן לתאר. חיבוק מרחוק :(. נשוב בקרוב 🙂
וזה כשקצת צנזרתי. בכל זאת אינטרנטה
זהר יקרה, השבוע פגשתי משפחה מארה״ב שהחליטה לצאת מהמטריקס. ישר חשבתי עליך. את פשוט מלכה, אלופה ומדהימה. והיי, תהיי מאושרת, כך זה אמור להיות. מבחינתי את מקור השראה עבורי. חיבוק וירטואלי גדול. איידי
לכבוד הוא לי איידי יקרה
מהממת זהר. קראתי בשקיקה. וכמה שחשפת, רב הנסתר על הגלוי… אך העיקר שאת מאושרת והעסק והמשפחה טפו טפו טפו חמסה חמסה… תמשיכי לשתף ולתאר. זה מרגש ומשמח את הלב.
מתגעגעת לחיבוק וקפה איתך בגבריאלה ורות…
אוה אהובה גמני מתגעגעת
מדהים לקרוא את המסע שלכם וההשתרשות החדשה שלכם 💖 ממלא השראה
בריאות לחברת הלב 💚
תודה!!!
תהני תבלי ותרוויחי בכיף. ולכל המצקצקים, נו, שימשיכו כך עד שתתפס להם הלשון. את — תמשיכי ביופי הזה! והאתר והספר ממליצה גם גרסה אנגלית ואמזון למקסם את הרווחים
תודה על הטיפ, אלופת על חלל!!!
מקסים. מה צריך יותר מזה. את השראה. עוקבת בעיקר בפייסבוק, אבל הנה קפצתי גם לכאן 🙂 וכל מי שלא מתאים לו שיחפש במקום אחר מה מתאים לו.
כשזה בא מאחת רבת יופי ושיק שכמוך, נו, מיי וורק היר איז דאן.
שולחת עין טובה וחיבוק ענק.
תודה אהובה
וואי. קבלי חיבוקים ממני עמוק ממעמקי המטריקס.
תודה!
את עושה חשק. חשק לשייקים מעלפים, שקיעות של גלויה ויציאה מהמטריקס… אוי כמה שהייתי רוצה! כבר בלתי אפשרי עם ילדים בגילאים שלי. בנתיים לקרוא אותך זה כמו למלא לוטו… עוזר לדמיין מה היה אילו… תהני, תהנו תהיו בריאים ושבת שלום.
לוטו זה יפה בתור שם שני 🙂
מדהימה. ..את לגמרי השראה עבורי. ..מקווה שיום אחד לא אפחד ואעשה כמוך 💜
את יכולה גם כן לפחד 🙂
לפחד ולעשות.
געגועים. חיבוק חזק. אהבה רבה ושמחה בלב שטוב לך, לכם.
נויה
חיבוק בחזרה לך נויהלה
יקירתי,
קוראת ונהנית, את אישה מיוחדת עם משפחה מדהימה. מפרגנת, שולחת לך חיבוק ואהבה, והרבה בשורות טובות.
תודה דבורוש מקסימה
ת’אמת?
אפילו לי את חסרה – אחות ווירטואלית .
מכאן שולחת לך טפו , חמסה , שום ובצל.
וברכת הדרך להמשיך ולעשות את מה שאתם מייצרים בהכי טוב!
XXX
תודה רבה מאמוש שאת
תנצלי ותהני מכל רגע, דווקא מכאן זה ברור ומוחשי שכל עוד אפשר כדאי לחיות וטוב כמה שיותר.
פירגון פנימי נראה לי שרכשת ותשתפי כי כל כך כייף לקרוא אותך.
בהצלחה בעסקים ובריאות לך ולחברת הלב
תודה רבה!
היי. תודה על הבלוג! הרבה בזכותך יצאנו בן זוגי ושתי הבנות שלנו ונחתנו בתאילנד בקופנגן לפני כשבוע. איך שהגענו להאד יואן, גילינו שלפני כשבוע תקפה כאן מדוזה איומה ונוראה ואף אחד לא מעיז בכל הסביבה להיכנס למים. רציתי לשאול, אם גם שם באיזור שלכם זה קורה? כי נראה לי שלהיות על אי בתאילנד בלי להעיז להיכנס למים, זה קצת מפוספס… ומחפשים מקום לזוז אליו..
וגם- את כותבת פה בפוסט שאתם נוסעים להחתים וחזה בקוסמוי. איך? איפה? ולכמה זמן? חשבנו שנצטרך לסוע לבנגקוק בשביל זה..
תודה רבה מקווה שתעני..
תמר
להחתים ויזה..
הי תמר,
ברוכים הבאים לקופנגן 🙂
המדוזה האיומה והנוראה תוקפת בקופנגן ובשאר איי הסביבה כל הזמן. בממוצע יש משהו כמו מקרה מוות בשנה ממדוזה כזו. כמות מקרי המוות מתאונות אופנוע פה היא גבוהה הרבה יותר (כמה אחדות בחודש כנראה), כך שאישית מדוזות לא מונעות מאיתנו מלרחוץ בים. אנחנו באיזור הצפון מערבי של האי.
אפשר להחתים ויזה בקוסמוי. אין צורך להגיע עד בנגקוק. לוקחים מעבורת של חצי שעה מהרציף בקופנגן לרציף Nathon בקוסמוי, לוקחים מונית לאימיגריישן ועד 12 אתם בחזרה בקופנגן. פשוט וקל.
תודה תודה תודה !!
ותמיד מרגש נורא לשמוע על עוד אנשים שנגענו בחייהם. תודה שכתבת.