לקחנו את הגלולה האדומה

בערב השנה החדשה 2015 היינו בהו צ’י מין סיטי, וייטנאם. כמה עברנו מאז. היום יהיה שוב ערב השנה החדשה, הפעם 2016. ואני חושבת על כל מיני דברים שהפכו להיות מובנים מאליהם עבורנו, אבל הם ממש ממש לא. דברים שבארץ לא בתחום השגתנו בכלל ובחיים שלנו כיום, הם פשוט, נו, החיים שלנו.

למשל, זה שכבר שנה פלוס אנחנו אוכלים את כל ארוחותינו ביחד, וארוחותינו הן אוכל טרי, כזה שבושל הוגש ונאכל באותו יום. לקראת אותה ארוחה, למעשה. אפילו המצרכים שאנחנו מבשלים מהם לא באים ממקרר גדול ומזווה גדול שמאפשרים שמירה של מזון לאורך זמן, אלא ממקרר קטן ומקום אכסון קטן במטבח, שגורמים לכך שהכל נקנה בערך ביומיים שלפני צריכתו. לא הדברים היבשים כמו אורז או פסטה, אבל כל מה שטרי, אין לנו מקום במקרר לשמור אותו אז אנחנו קונים כמעט כל יום טרי.

למשל זה שכבר שנה פלוס אנחנו ביחד, כמעט כל הזמן. זה נשמע דביק אבל זה לא מרגיש ככה. הילדים די עסוקים, גם אנחנו, אבל אנחנו באותו מקום באותו זמן. אנחנו נגישים זה לזה.

למשל זה שהילדים שלי משחקים שוטרים וגנבים עם חברים שלהם, על החוף, בין עצי הקוקוס. או נכנסים לים לחתור בסאפ, או סתם נכנסים לים ומשפריצים וצועקים. הילדים שלי חיים בטבע, בחברה רב גילית. בארץ אני יכולה רק לחלום על זה.

למשל זה שהילדים שלי מעדיפים תאילנדי על בורמזי, אז אם אנחנו רוצים לאכול משהו אחר מהם, אנחנו משאירים להם כסף והם הולכים למסעדה, מזמינים מהתפריט שכתוב באנגלית, משלמים, מחשבים תקציב וגם דואגים לאחותם. הילדים שלי חיים בעולם גדול ופתוח ובתחושה שהוא פרוש לפניהם.

למשל, שנהיגה במכונית נראית לנו דבר מוזר. אני לא נגעתי בהגה כבר 14 חודשים, אני שהייתי נהגת מרוצים בארץ (אני הנהגת, הם מרוצים). להחזיק אוטו מרגיש לנו כבד, משתקע כזה. אולי זה ישתנה בהמשך אבל כרגע ככה זה מרגיש. כ-ב-ד. ואני יכולה לספור על יד אחת את מספר הפעמים שעמדנו בפקקים ב-14 חודשים האחרונים, או חיפשנו חניה.

למשל שבגדים זה לא כזה חשוב. אני, שתפסתי מעצמי בארץ פשניסטה דה-לה-שמאטע. כבר יותר משנה אנחנו פחות או יותר עם אותם בגדים, מה שנכנס במוצ’ילה, אתם יודעים. ואם כבר מדברים על בגדים, אז כביסה. מקפיצים כביסה לאשה שעושה כביסה, אוספים למחרת, 30 באט לקילו. אין לנו מכונת כביסה בבית, בטח שלא מייבש, ברור שלא מדיח. חיים רזים.
אגב, האם כבר ציינתי שרזיתי מלא? לא, כי יש לי הרגשה שלא חפרתי על זה כבר הרבה זמן. כי גם אוכל הוא לא כזה אישיו. אנחנו עדיין אוהבים לאכול אוכל טעים, ולכן רוב הזמן מעדיפים לאכול בבית, אבל כנראה שכשאוכלים רק בארוחות, ורק אוכל טרי וטעים, מרזים מזה. תירגעו, לכרגע הנושא חפור.

אז בערב השנה החדשה 2016, צ’אנג מאי תאילנד, היה ממש כיף, כי התאילנדים הם יותר כיפים מהוייטנאמים, והתאילנד היא יותר כיפית מהוייטנאם, זה הכל. איפה נהיה בערב השנה החדשה 2017, את זה באמת אין לדעת.

חוצמזה אני רוצה להגיד שנורא מצחיקים אותי הסיכומים האלו בפייסבוק, בהם אנשים מדברים אל השנה שחלפה ואל זו שמתחילה כאל יצורים תבוניים. הן לא. שנה זה רק פרק זמן שאנחנו נותנים בו סמליות ומשמעות. אז לא, אין לי מה להגיד לך אישית, 2015, כי את רק פרק זמן שחלף. אמנם פרק זמן הכי טוב שהיה לי בחיים אבל היי, זו לא את זו אני! גם לך, 2016, אין לי מה להגיד אישית כי כאמור מבחינתי את לא יצור תבוני שפונים אליו בדברים. כאילו, “שנה טובה” זה איחול, לא הוראות פעולה.