השבועות חולפים בקצב די מטורף. והנה שוב יום שישי, שזה היום בו נחתנו באמריקה, לפני חודש. כמה סוער. השבוע בכורנו עבר ניתוח חירום, עברנו ימים קשוחים ביותר פה, בהתמודדות עם מערכת בריאות שאנחנו לא מכירים, באימה ופחד, בחוסר אונים, בבדידות. ולא שבאמת היינו בודדים, אנשים סביבנו ממש רוצים לעזור ולעטוף ולחלקם הצלחנו אפילו לאפשר זאת. אבל אין דבר בודד יותר מהורה אחוז אימה החושש לחייו של ילדו. גם אם ילדו כבר בן 14 וחצי ורוב הזמן נוהם עליך, וכן, הוא יותר גבוה ממני דאאא.
אז נפגשנו מפגש ראשון ודי חזיתי הייתי אומרת, עם מערכת הבריאות כאן. המדהימה, יש לומר. הניתוח התרחש בבית החולים לילדים בפילדלפיה (CHOP), אחד מבתי החולים לילדים הטובים בעולם. מזל. מזל גדול. היינו עדיין עם אוטו אחד אז מהמרפאה שהפנתה אותנו לבית החולים נסעתי לשלוף את הראיס מהעבודה, משם הביתה כי מישהו צריך להיות עם הילדים האחרים, בעוד הראיס והבכור נסעו מהר ככל יכולתם לבית החולים. מהמיון דרך הניתוח ועד ההתאוששות והשחרור חלפו מספר שעות מועט בסך הכל, כמובן שעבורנו ההורים הן היו השעות הארוכות בחיינו.
אני לא יודעת מה יותר קשה ומורט עצבים. להיות בבית עם הילדים תוך כדי טלפונים הסטריים לחברים רופאים מכאן וקינוחי אף רמים עקב בכי כמעט בלתי פוסק, או להיות עם הילד בכאבים ואז להמתין לו מחוץ לחדר הניתוח כשהוא מורדם הרדמה מלאה. לא חשוב מה יותר קשה כי היה קשה, מאד קשה, לשנינו. בתוך כל הקושי היה ברור שהיה לנו מזל, ושאנחנו בידיים הכי טובות שיש ומקבלים את הטיפול הכי מעולה שקיים. תודה לאל.
כל זה היה לפני ארבעה ימים. הנער מתאושש בבית ו,איך אומרים בעדה, העיקר שחזר התיאבון.
אפרופו עדה, נכון אמרתי לכם מה אתם פולניות תכף נמצא בית מהמם? אז מצאנו. למעשה זה הבית הראשון שראיתי פה, ממש בבוקר הראשון שנחתתי עם הנייטיב’ס באמריקה והראיס חשב שזה ממש הגיוני לתאם לי לראות שלושה בתים באותו יום ממש (או ארבעה, אני בשלב ההוא לא זכרתי אפילו כמה ילדים יש לי).
אז הבית הזה, ישר הרגשתי בו בבית. גם הראיס. הוא נהדר לנו, לא גדול מדי אבל יש בו חדר שינה לכל נייטיב (אוי זה הולך להיות מצחיק! הרי ברור שהחדרים יעמדו ריקים חלק מהזמן כי הנייטיב’ס נוהגים לישון באותו חדר בכל מיני הרכבים ומשלל סיבות שאני כבר לא טורחת לברר מהן), יש לו סקיי לייט בסלון, יש לו גראז’ לשתי מכוניות (מברשת קרח תאכלי תחת), הוא חמש דקות מבית הספר היסודי, חמש דקות מהעבודה של הראיס, הוא בשכונה שקטה ויפה, יש בו מרתף מדוגם עם משרד ויחידה לאורחים והוא מרוהט כמעט לחלוטין. שזה שוס לא נורמלי וגם ממש נדיר. וזה אומר שאנחנו צריכים לרהט רק שני חדרי שינה (במקום 5, פלוס שני סלונים ושתי פינות אוכל), שזה מאד תומך כי אנחנו לא מעוניינים לצבור חפצים. וכמובן חוסך מלא ווג’אראס. עוברים בעוד 10 ימים, סתם דאגתם.
אז זה לקח זמן, אנחנו פה ממש מחוץ לעונת חיפוש הבתים (זה אומר שלא היו לנו מתחרים כמעט, אבל גם לא היו לנו כמעט בתים לראות…), נדרשו כמה סלטות באוויר (כי מסתבר שלהשכיר פה בית לאנשים נחמדים כמונו שאין להם “קרדיט היסטורי” זה שווה ערך ל,נגיד, להשכיר בישראל לאנשים נחמדים עם תעודת זהות כתומה וצמיד נאה של שב”ס על הקרסול) והחוזה הוא אובר-קיל מטורף שדרש הרבה משא ומתן, אורך רוח ויותר מטיפ-טיפה תעוזה, אבל יש בית.
ואתם יודעים מה קורה כשיש בית..? נכון מאד! נרשמים לבית ספר וביי ביי נייטיב’ס, נתראה ביוני! פחחחח נראה לכם?! פשוט, אבל לא עד כדי כך פשוט. שימו לב: צלצלתי למשרד הרישום של איזור הרישום שלנו. השארתי הודעה. חזרה אליי הגברת ההדורה מהמשרד. קבעה לי פגישה של שעה וחצי כדי לרשום את כל הנידונים. לפגישה יש להביא הוכחה לגילם של הנידונים (תדאגו לתעודות לידה, יעני), פנקסי חיסונים (תכף נתעמק מעט בסוגיה הזו), הוכחת מגורים באיזור הרישום (חוזה שכירות. סלע קיומנו. הדבר שחיכינו לו חודש).
אז יש חוזה, ויש ראיס שחתום עליו בתור האיש עם הפוטו איי די (מסמך מקסים עם תמונה שכדי להשיג אותו כבר תוארו החתחתים בפוסט קודם) ויש תעודות לידה. תיאורטית, יש לנו גם פנקסי חיסונים. אבל! מסתבר שבמדינה הספציפית שאנחנו מתריילקשנים אליה, מתקיימת התעקשות עזה וספציפית לחסן לאבעבועות רוח. אה, שני הבנים חלו באבעבועות ולפיכך אינם זקוקים לחיסון? יופי. יש לך הוכחה שהם חלו, מא’ם? מאיפה יש לי הוכחה יא מלעונים! מה נראה לכם הלכתי לרופא ילדים לפני מאה שנה בישראל שיכתוב לי מכתב שהילדים חלו ואז הלכתי לנוטריון שיתרגם לי אותו ויחתום?! מה ניש. והילדה, מסכנה, לא הצלחתי להדביק אותה, מה עושים.
בקיצור מפה לשם מאחר שאני אשה אדוקה, כתבתי מכתב שמטעמי דת אנחנו לא יכולים להסכים שילדינו יחוסנו. ככה זה בדת שלנו.
וכך, שלוש תעודות לידה, אחד חוזה שכירות, אחד ראיס שיצא באמצע העבודה רק כדי לראות ולהיראות, שלושה מכתבים חזקים בדת ושעה וחצי מאוחר יותר, והרי לנו שלושה נייטיב’ס רשומים למכלאותיהם תואמות הגיל, ואחת אמא שרואה את החופש שלה מתקרב בצעדי ענק.
כמו כן, סיור של שעה וחצי בבית הספר (נראה לכם שויתרתי על סיור?! הל נו!), שני ביקורים בטארגט ושני ביקורים באולד נייבי מאוחר יותר, ולשני הנייטיב’ס הצעירים יש גם בגדים ללבוש וציוד בית ספר להרוס. בכור הבית יזכה לגורל דומה ברגע שירגיש מעט יותר טוב.
וכדי שלא תגידו שמצ’עמם אצלנו (שומעת את הפיהוקים שלכם עד לפה), אז אדווח בשמחה שסופסופ קיבלתי מהראיס הצעת נישואים ואנחנו מתחתנים! ועל כך בפוסט הבא.
בינתיים, קבלו מלא תמונות מהטיול שהיה בשבת שלפני הניתוח. במחוז לנקסטר פנסילבניה, איימיש-לנד אם תרצו. ואחת מצ’יינהטאון פילי.
בתמונות, כרכרה של האיימיש, “קרושה” מהחנות של האיימיש, פאדג’ מעלף משוק האיכרים של, נכון, האיימיש, סתם נוף מיני רבים שצילמתי מחלון האוטו ככה על הדרך מסתובב כמו זבל, פופקורן במלא צבעים וטעמים בשוק האיכרים, שני מתוקים ליד דוכן מתוקים בשוק האיכרים, וצ’יינהטאון פילי כמובטח.
במחוז לנקסטר, הוא המחוז בו מרוכזים רוב האיימיש, יש עיירה שנקראת “אינטרקורס”. לדעתי זה מלחיץ.
אבל חתונה זה יותר מלחיץ. סטיי טיונד.
אלוהים תשמור!!! רק בריאות והרבה טארגט 😉
אמן