לא כותרת פרובוקטיבית. פשוט ביטוי עצמי טיפה לא מצונזר. אני לא טובה בצנזורה ונדמה לי שכבר עליתם על זה אז בואו נתקדם.
אז הנה הלופ, קווים לדמותו:
כבר שבועות שמה שאני עושה בחיים הנוכחיים שלי, לא מעניין את התחת שלי. החיים המקצועיים, אני מתכוונת. יש לי רעיונות לאייטמים, העורכת שלי תאהב אותם, אני יודעת, אני כותבת בעריכתה כבר כמעט עשור, מפה לשם. ולא מעניין את התחת שלי לכתוב אותם. כשאני אשב לעשות את זה בסוף, זה יהיה נחמד, ואני ארגיש נחמד שעשיתי אותם סוף סוף, והם יהיו טובים ויעשו מלא טראפיק וכמובן לייקים, אולי אפילו ישפיעו קצת. יעשו טוב בעולם, בסך הכל. ויש לי מזל גדול שאני עושה משהו שבסך הכל, עושה טוב בעולם הזה.
אם תבוא פתאום אישה שתבקש שאלווה אותה בלידה, אשמח ואלווה אותה וזה יהיה נחמד. זה טוב לעשות טוב. וכן הלאה וכן הלאה.
אלא ש, נו, זה לא מעניין את התחת שלי כרגע. (תודה לכן, אימהות לעתיד יקרות, שאתן לא פונות כרגע. יותר טוב לכן לבחור כרגע דולה אחרת. זה נעים לי לדעת שהידיעה הפנימית הקולקטיבית שומרת ושמורה.)
מצד שני, כל זמן שיש לי משימות של עבודה (שזה, ברור מאליו – כל הזמן!), אני לא מרגישה נוח לעשות דברים שאינם עבודה, בשעות שאמורות להיות שעות העבודה שלי. מרגישה אשמת רצחים ליתר דיוק.
לא מצליחה לגרד מעצמי טיפת מוטיבציה פנימית לשנות את העולם. לכתוב עוד פוסט שיעשה שינוי, שכולם (טוב, בעיקר כולן) יגידו “אם לא היית קיימת היה צריך להמציא אותך” וזה), לעשות את מה שלפני עשור הגדרתי בנחישות כ”הייעוד” ועכשיו הוא רוב הזמן פשוט עבודה. הראש שלי כבר בקפיצת הדרך, אי שם, השאלות שמעניינות אותי הן אחרות לגמרי כבר.
האם הנייטיב’ס, שנכון להיום מטריפים עליי את דעתי בנסיעה בת פחות מעשרים דקות כל בוקר לביה”ס, יעמדו בנסיעות ארוכות, המתנות ארוכות לכלי תחבורה משתנים וכל הכרוך במסע?
האם הראיס יתפוצץ עליהם יותר מעכשיו או פחות? האם אני..?
האם אנחנו באמת יכולים להיות ביחד כל הזמן? כולנו..?
האם נוסעים לתאילנד ואז להודו, או למיורקה ואז לתאילנד ואז להודו, או להודו ואז לפיליפינים..? האם זה משנה?
ותודה לאילן נחמיאס, ידיד ותיק, על הפוסט הזה, שהיווה השראה מבלי דעת, לפוסט הזה.
וואו, תודה על אמת אמיצה, חשופה, ומעוררת השראה
אני קוראת כאן באופן קבוע, ונעה כל הזמן על הרצף שבין קנאה תהומית באומץ, בהחלטה ויכולת שלך לטרוף את החיים תרתי משמע ובין הרצון שלי לבוא אליך למרכז הסלון ולצעוק עליך, “תגידי את נורמלית??”
ממשיכה לעקוב עם חיבוק ואמפתיה
חיבוק
כן. תודה. אני מזדהה.