שבת פרשת נח ובקופנגן יורד מבול, מים מים משמיים והנפש מוצפת. בהמשך הפרשה, מגדל בבל. זרות ותקשורת, פירוד ואחדות, פחד גדול ואחריות על המילה. שנבין זה את זה, שנהיה בנוכחות, שיהיה לנו אומץ בתוך הטלטלה הזו.
זה לא ממש מפתיע שכל המים האלו באים קומפלט עם כל כך הרבה רגש, עם הצפה רגשית, עם עיסוק במילים שלנו ובכמה אנחנו יכולים לעמוד מאחוריהן.
אגב, מזכירה לי חברת נפשי כשאנחנו עושות ביחד את ה”וואו, עוד חודש, זה ממש הסוף”, יש אנשים שכל הטיול שלהם זה חודש, כן? וואלה.
אבל אנחנו לא יצאנו לטיול. אנחנו יצאנו לדרך. והדרך עודנה נפקחת לאורך, יעני.
כשיצאנו לדרך וגם לקראת היציאה כשכבר כתבתי בבלוג, כל הזמן אמרנו שאנחנו נוסעים לטיול של שנה. מתחת לשפם מלמלנו “אולי יותר…” אבל לקח הרבה זמן עד שהעזנו להגיד את זה. אני נזכרת בזה עכשיו, כשאנחנו חודש לפני ביקור בארץ, אחריו יתחיל הרילוקיישן לאמריקה.
אני נזכרת בזה כי הבוקר החלטנו שנתחיל עם אייר-בי-אנ-בי לחודש או חודש וחצי, ונחפש לנו בית למגורים בניחותא. וקיבלנו הצעת מחיר להשכרת רהיטים וזה היה כל כך הרבה כסף, אבל אחרי בוקר של גלישה בפייסבוקים של חנויות יד שניה מדהימות באיזור נרגענו גם על זה, ואז הסתכלתי עליו ואמרתי לו, אתה קולט שעכשיו, ממש עכשיו, אנחנו מתחילים לפלס ולסלול את הדרך הייחודית שלנו לעשות רילו’?
נכון, זה לא מקובל ככה. מקובל בהכללה ב”רילו’ הייטקיסטים” שהראיס מגיע איזה חודש קודם, מוצא בית, מוצא בתי ספר, קונה אוטו. מקובל לשלוח מהארץ מכולה. מקובל כל מיני דברים.
אנחנו כידוע עושים דברים טיפה פחות מקובלים, בדרך קצת פחות מקובלת. בדרך שלנו. כינורות. כפיים.
ואז הראיס אומר לי, את לא חושבת שכדאי שנחליק עם עצמנו את הכיפ’ים *אחרי* שנעשה את זה בדרך שלנו, ולא לפני..?
ואני אומרת, לא. זה המחיר של לכתוב את התהליך, תמיד יש סיכון שתצא אדיוט. ככה זה כשכותבים את, ולא על. ולכתוב על? זה לא מעניין. כל אחד יכול לכתוב על. זה בטוח, אין בזה סיכון. אבל זה בדיוק ההבדל בין לעמוד מאחורי המילים שלך, לבין להעמיד את המילים שלך אחרי שאתה כבר עומד, ושיהיו פוליטיקלי קורקט.
רילוקיישן לא סאחי? נון-פי-סי-רילו’? אוקיי, הקופירייט עוד לא יושב טוב.
אני מדברת עם אנשים באיזור שאליו אנחנו עושים רילו’ והם צוחקים, סחבק חי בסרט הם אומרים, את מגיעה לארץ הסאחים!
ואני אומרת, הגלולה האדומה חיה בסרט פר הגדרה והיא צוחקת כל הדרך.
בעניין אחר אבל קשור, השבוע סיימתי את לימודי הוואטסו שלי. למדתי וואטסו פה בשנה האחרונה, ואומר זאת כך, יונית, למדתי בדרך טיפה פחות מקובלת.
הדבר היה ככה: יום אחד, לפני שנה בערך, אולי קצת יותר, פגשתי בחוף שלנו איש מדהים. חצי בורמזי וחצי בריטי, שחום עור עם עיניים כחולות בורקות, מסתובב על החוף בעירום מלא ועושה טיפולי וואטסו בים. בשאר הזמן הוא מתגורר בבית קטן בקצה החוף שלנו, שנראה יותר מכל דבר אחר כמו שובך יונים. הוא הציע לי טיפול וואטסו וברור שאמרתי כן. עפתי שם נשמות, לקח לי חצי שעה רק לחזור מהיקום המקביל אליו עפתי. כשחזרתי, הרגשתי צורך לתת לו משהו בחזרה והצעתי לו רק להציף אותו קצת. הוא הסכים. הצפתי אותו קצת והנעתי את הגוף שלו במים באופן אינטואיטיבי. כשסיימנו, הוא אמר לי, איזה יופי, עשית לא מעט וואטסו אני מבין..? אמרתי, וואלה לא. בחיים לא. אז הוא אמר, טוב, אז, “יו אר אה נצ’ורל, יו קאן בי מיי סטודנט”.
וככה זה התחיל. היינו נפגשים בים כל פעם שהסתדר, לפעמים מדי יום ולפעמים פעם בשבועיים. לפעמים היינו רק שנינו וכדי להתאמן היינו מקוששים לעצמנו גופים תמימים על החוף, פשוט מציעים להם לקבל טיפול. לפעמים היינו בקבוצה, אנשים באו לאי ועזבו אותו ואני המשכתי ללמוד ולהתאמן, בלי שום מסגרת מסודרת. כל הסיפור מאד נוזלי, אפשר להגיד. זה תלוי במזג האויר, זה תלוי בזמן הפנוי של כל אחד מאיתנו, זה תלוי בתהליך עצמו. והיו בו שרטונים. כשהתחלנו את החלק של מתחת למים נתקעתי המון זמן. היה לי קשה להתמסר לזה, להניח עצמי בידיים של מישהו אחר ולתת לו להצליל אותי. ניסיתי לשכנע את המורה שלי שאני יכולה לתת את זה למטופל בלי להסכים לקבל את זה בעצמי כמטופלת. המורה שלי חייך ואמר, פחות. כדי לתת את זה את צריכה להסכים לקבל את זה, הוא אמר. איזה שיעור לחיים. לקח לי זמן לזרום על השיעור הזה. (מיצינו את הדימויים של המים או להמשיך..?)
בקיצור השבוע סיימתי. כמו כל מהלך הלימודים שלי, גם זה היה פלואידי, המורה שלי פשוט אמר, סיימנו, עכשיו תתאמני הרבה. שזה הגיוני סך הכל, תכלס עכשיו פה העונה הגשומה (פחות תומך בוואטסו בים), אחר כך נהיה חודש בישראל גרסת החורף ומשם עוברים לחוף המזרחי של ארה”ב, גרסת השלג. אוקיי, פחות מקובל. נזרום.
מים מים משמיים ואני מטפלת במים מוסמכת. לפעמים גם החיים וגם פרשת השבוע הם ממש חומר לפוסט בבלוג.
אה וגם, ההרצאות הולכות ומתמלאות ואוטוטו יגמרו הכרטיסים המוזלים בהרשמה המוקדמת.
הנה לינק להרצאה בתל אביב
והנה לינק להרצאה בפרדס חנה כרכור
נתראה אה?
Watsu class with Gavin. Photo credit: Prem Sangha Ananda
מקסים מקסים זהר. לא קל ללכת בדרך לא סלולה (אפילו לאמריקה!). הרבה קוצים ושיחים בדרך, וכל רגע רואים רק מטר קדימה.
ממש ממש ככה.
אמא הבטחת לנו פוסט לשבת 🙂 מה אתה אומר, אספיק?
אז אתם עוזבים את קופנגן..? לאן עוברים בארה”ב?
אנחנו כעת בפלורידה, בהתלבטות אלן ממשיכים או נשארים. מעניין לקרוא את הגיגייך.
תודה גילי 🙂 עוזבים את קופנגן בקרוב לטובת פנסילבניה ארה”ב.