ללוות לידה במסע ?
כשיצאנו למסע, אחד החלומות שכתבתי ב-Bucket List היה ללוות לידות בכל מיני מקומות. היה לי ברור שזה ככל הנראה לא יוכל לקרות במקומות בהם אנחנו מטיילים, זזים הרבה ולא נשארים במקום אחד. בכל זאת, לידה מצריכה פניוּת גבוהה, זמינות גבוהה וכמובן, להיות באותו מקום מספיק זמן כדי להכיר את האישה לפני הלידה ולהיות לפחות חודש בכוננות לקראת הלידה שלה. ולא לשכוח, לא להיעלם דקה אחרי אלא להיות שם בשבילה אחרי הלידה. כשהויזה מאפשרת שהייה של חודש או חודשיים בלבד ובתוכם רוצים לטייל ולראות כמה שיותר, זה לא לעניין. חוצמזה, לקח לי כמעט שנה להירגע מהמצב הממכר והמשכר של “טלפון על שקט”, להיות “לא בכוננות” אחרי שנים רבות של כוננות כמעט בלתי פוסקת, זה בהחלט היה במקום אפילו יותר גבוה ב-Bucket List שלי.
ואז הגענו לחודש לקופנגן, באוגוסט 2015. והשאר הסטוריה כמו שאומרים. שבוע אחרי שהגענו לקופנגן, אמרתי לראיס, אני מפה לא זזה. אחרי חודש הוא אמר, יאללה בואי נעשה עוד ויזה, ועוד ויזה… מאז אנחנו פה. ופייסבוק, והחיים עצמם, והנה התחילו להכיר אותי ולתייג אותי בשרשורי פייסבוק רלבנטיים, של הריוניות שמחפשות דולה או הכנה ללידה.
לידה ראשונה בתאילנד
הלידה הראשונה שליוויתי בתאילנד, במרץ 2016, היתה לידת בית חולים מבאסת שנגמרה בקיסרי. למדתי את השטח לפני הלידה, כהרגלי, והבנתי מהר מאד שהמצב בתאילנד עבור מי שרוצה לידה טבעית, או אפילו לידה רגילה ולא קיסרי, אינו מזהיר. קודם כל, זה יקר. מערכת הבריאות המקומית, עבור זרים שחיים בתאילנד, היא איכותית ויקרה. רמת המלונאות בבית החולים בקוסמוי, אליו רוב הקופנגניות הזרות הולכות כדי ללדת, היא גבוהה ביותר, כולל חדר אשפוז מפנק שנראה כמו חדר במלון חמישה כוכבים (לא כולל בריכה, כן כולל בקבוקוני שמפו קטנים ממותגים במקלחת).
שנית, החיבה המקומית ללידות קיסריות היא עצומה. אצל התאילנדים יש ענין של בחירת יום ממוזל ללידה לפי לוח השנה הבודהיסטי. זו נחשבת הורות טובה, לבחור לרך הנולד יום עם מזל להיוולד בו, וכמעט הזנחה לאפשר לו להיוולד מתי שהוא רוצה. כי מה אם יפול על יום חסר מזל?? זה לכל החיים! לא יעלה על הדעת. (אני טיפה מגזימה אבל הבנתם את הרעיון). כמו כן יש ענין תרבותי עם שמירת הואגינה, ועוד לא אמרנו מילה על הערצת המערב, שגורמת להעדפה ברורה להתערבויות רפואיות בלידה והניתוח הקיסרי בראשן.
אחרי הלידה ההיא, שנגמרה בקיסרי לאחר מפל התערבויות קלאסי שכלל (גם אך לא רק-)ריתוק האישה לשכיבה על הגב במיטה, בידודה מהמלווים ושבירת רוחה עד שהיא חותמת על טופס הסכמה לקיסרי, הראה לי בן זוגה של האישה את הניירת האדמיניסטרטיבית שקיבל מבית החולים בעת הקבלה לאשפוז. אני לא יודעת אם זה אירוע בודד או מדיניות גורפת (תרשו לי לנחש שאופציה ב’ היא הסבירה מבין השתיים…), אבל היה כתוב שם שחור על גבי לבן שלידה רגילה עולה כך וכך, לידה בקיסרי מתוכנן עולה כפול מכך וכך, ואילו הלידה הכי כדאית מבחינה כלכלית לבית החולים היא לידה רגילה שמסתיימת “איכשהוא” בניתוח קיסרי. זה פשוט ממש כדאי להם ולכן הם עושים כל שביכולתם כדי שכך זה יסתיים, רצונה של האישה או תכנית הלידה שלה לא ממש יעמדו בדרכם.
זה די ייאש אותי והחלטתי שאם יגיעו אליי נשים נוספות לליווי בלידה, אצטרך לחשוב היטב איך אני נותנת להן ליווי מקצועי, מבלי לחשוף אותן לסיכונים כאלו מחד ומבלי להתערב בהחלטתן היכן ואיך ללדת מאידך.
חברה מיילדת מגיעה לתאילנד
מה רבה היתה שמחתי כשקולגה מיילדת מישראל הודיעה לי שהיא מגיעה לחודשיים לקופנגן, לגור ממש לידנו. הבנתי אותה מאד כשהיא אמרה שהיא מחכה בכליון עיניים להיות “לא בכוננות” ועם “טלפון על שקט”, אבל אמרתי לה, כן כן, תביאי איתך את כל הציוד.
כי היה לי ברור שהמציאות תתארגן בדיוק מופתי, כדרכה, ואכן כמו בהזמנה, נחתו אצלי במרפסת זוג הורים-שבדרך שרצו בכל מאודם לידת בית. הם כבר ידעו שזה לא פשוט בכלל להשיג לידה רגילה וטבעית בבתי החולים המקומיים ואולי עוד יותר מסובך להשיג דולה באי הקטן שלנו, אבל להשיג גם מיילדת, ועוד מיילדת בית, זה כבר ממש חלום שנועד להתגשם.
ליהי נחתה באי בתחילת יולי. התל”מ של הזוג – אמצע יולי. שתינו בכוננות. הזוג מתגורר במרחק רבע שעה מאיתנו, בבקתה קטנה שהבעל בנה לאשתו במהלך ההריון, על אדמה השייכת למשפחתה של האישה, מוקפים בבני משפחתה, שבט קטן של ממש. בג’ונגל. מטר וחצי מה”עיר”, אבל פה ג’ונגל הוא בכל מקום שאינו בנוי.
אני וליהי המיילדת בפתח הבקתה. קרדיט צילום: ליהי לובל.
לידת בית בקופנגן
בערב שבת התחזקו הצירים שהחלו באותו בוקר, הצטופפו ונהיו סדירים. בעשר וחצי בלילה שמנו פעמינו לבקתה. דרך עפר מהכביש הראשי מתפתלת לה אל הבית הקטן, חדר אחד עם חדר מקלחת שיורדים אליו בסולם עץ לא מאד יציב למדרך, מטבח בחוץ, שירותים מערביים אבל בלי ניאגרה.
לפני הלידה, התייעצה איתי היולדת לגבי בריכת לידה, אותה רכשה באינטרנט באתר קניות מקומי מעולה. בריכה נהדרת, אולי אפילו יותר טובה מהבריכות הנהוגות בישראל ללידות בית, נכנסה בחדר המקלחת של הזוג בלי בעיה. המים החמים ללידה היו כבר סיפור אחר. ברגע האמת, עם חמישה ס”מ טובים, כשהאישה רצתה להיכנס לבריכה, מתקן חימום המים לא עבד והבעל בילה, כמו בעלים רבים לפניו ובטח רבים שעוד יגיעו אחריו, במילוי הבריכה במים חמים שהרתיח בסיר על הגז.
בינתיים, ליהי ואני התחלפנו בינינו, כי בחדר הקטן לא היה מצב שנידחס כולנו יחד והאישה רצתה כמה שיותר פרטיות. ממילא היתה מוטרדת מנוכחות בני המשפחה הרבים בבתים הסמוכים וביקשנו מהבעל שישים מוזיקה ברקע כדי לאפשר לה להשתחרר ולהשמיע קולות כרצונה.
עיסויים, נשימות, לידה היא לידה היא לידה. היה ברור שהיא מתקדמת נהדר. ליהי בדקה אותה פעם אחת לחמישה ס”מ, קצת אחרי שהגענו, אני נתתי לה שמן תפוז להרחה כשהיה נשמע שהיא בטוח יותר משמונה ס”מ, כמה צירים לאחר מכן כבר שמענו אותה לוחצת. השעה היתה אחת וחצי בלילה, הושטתי לליהי את מכשיר המוניטור הנייד (בשלב הלחיצות בלידה מיילדת הבית מקשיבה לדופק התינוק באופן מאד תדיר), הסטתי את הוילון המשמש כדלת לחדר המקלחת והתיישבתי בחוץ לעשות מדיטציה. מה כבר היה לי לעשות, בינינו. בתחילת המדיטציה עלתה לי מחשבה, היא תלחץ 40-50 דקות ותלד יפה. ראיתי את המחשבה שטה לה הלאה כמו ענן, בירכתי אותה וחזרתי להתרכז בנשימה. בשתיים שלושים וחמש התינוק היה בחוץ.
השליה יצאה בשלמותה ממש דקות לאחר שהאישה יצאה בעזרתנו מבריכת הלידה, עם התינוק הטרי בזרועותיה, עור לעור. הבעל הצמחוני החוויר מעט למראה השליה אבל אזר אומץ וחתך את חבל הטבור שכבר הפסיק כמובן לפעום. לידה מהסרטים.
הדבר היחיד שהטריד אותי היו היתושים שהבחנתי בהם כבר חגים מעל האם והרך הנולד, רק זה חסר לנו עכשיו, פאקינג דנגי. נהייתי טיפי לחוצה להכניס את דיאדת אם-תינוק אל מתחת לכילה הגדולה במיטה, הממלאה כמעט את כל רצפת החדר האחד בבקתה. שתייה, כדור תמרים או שניים, שעתיים לאחר הלידה יצאנו בחזרה לבתינו שעל החוף, שמחות וטובות לבב.
קופנגנוש, ההיית או חלמתי חלום.
זוג הורים מאושרים ותינוק אחרי הלידה קרדיט צילום: ליהי לובל.
תענוג!
כן ירבו
אמן 🙂
איזה יקום זה! איזו לידה! אמן הלידה הבאה שלי בקופנגן!
אמן סלה.