לקחנו את הגלולה האדומה

כולם כבר יודעים שאני בכיינית

זה דבר ידוע, מה.
אתם מכירים את האנשים האלו שבוכים בפרידות? אני. ויש את אלה שבוכים בפגישות. גם, אני. אה, ברור שיש גם כאלה שבוכים מרוב עצבים (אני), מרוב התרגשות (אני), מרוב אושר (אני) ועוד כל מיני סיבות כמו שירים או מוזיקה או סרט או מחווה של אח כלפי אחותו (אני, אני, אני ואני, בהתאמה).

פעם חברה קרובה שלי ערכה מסיבת יומולדת לבתה בת ה,נדמה לי, אם אני לא טועה, 9 או משו כזה. בסוף החגיגה שמעתי את חברתי אומרת לבתה בקול רך ואוהב, מתוקה שלי איזה יופי, זה יום ההולדת הראשון שאת לא בוכה! וחשבתי לעצמי, יום ההולדת הראשון? מה בנוגע לפשוט יום? יום בלי בכי, אצלי זה נדיר. ואם לא בכי, לפחות דמעות. שטיפת ריסים יעני.

ביקור מלכותי

לפני עשרה ימים הגיעה אלינו לביקור חברה קרובה שלי שלא ראיתי שנתיים. היא החברה הקרובה הראשונה שלי שמגיעה לביקור מאז שיצאנו למסע ואני הרי מחוברת לאחיות הלב שלי בעורקי הוואטסאפ, ורידי המסנג’ר, פעימות הסקייפ ורשרושי הג’ימייל, של הלב. לא יכולה בלעדיהן. הכי מתגעגעת אליהן בעולם.

כמה פנטזתי על הרגע הזה שאני עומדת על הרציף במזח בטונג סלה ומהמעבורת יורדת אחת מהאהובות, חתיכות הלב שלי האלה. הן אגב כולן חתיכות שאי אפשר לתאר ואני לא מגזימה. ויפות. וחכמות.
והיא הגיעה, חמושה בשלושה ילדים מהממים, יפים, חכמים, מתוקים, מנומסים וגיבורים, שעברו כמעט יממה ללא שינה ועדיין שמרו על קור רוח ומוראל. והיא היתה מהממת, יפה, חכמה, מתוקה, מנומסת וגיבורה, שעברה כמעט יממה ללא שינה מטופלת בשלושה צאצאים, כדי לראות אותי.

בדרך למזח המעבורת, היה לנו סידור קטן שקצת התארך. המעבורת בארבע וחצי והנה עשרה לארבע ואנחנו עוד לא על הטוסטוס. אמרתי לראיס, סליחה ממי, נצטרך לסיים את זה מחר, אני רוצה לבוא לפחות עשר דקות לפני המעבורת, כדי שאוכל לעמוד על הרציף, להתרגש, לאכול סרטים שהמעבורת מאחרת, לדאוג קצת, לרטוט, למצות כל רגע מהחוויה של לקבל פניה של אהובת לב. חוויה שלא זכיתי לה עד היום במסע הזה ומבחינתי הלחכות הוא חלק בלתי נפרד מהביקור, אין לבזבז אותו.

ואז, חוץ מהתרגשות ענקית, שמחה מבעבעת ו,כמובטח, דמעות (טוב, ממש בכי), אני הייתי מה בלחץ.
זה לא פשוט בכלל לארח אנשים בחיים שלך לעשרה ימים. אפילו כשהכי אוהבים והכי מבינים והכי מתקשרים, ואנחנו כל זאת ועוד.
רציתי שיהיה לה טוב, שלילדים שלה יהיה טוב, שכולם יסתדרו, שהכל יזרום. מאד רציתי. ומה אם הילדים לא יסתדרו ביניהם? מה אם הבית לא ימצא חן בעיניה? מה אם לא יהיה להם טעים, לא יהיה להם נעים, היא והראיס לא יבואו טוב אחד לשניה, היא ואני נריב, הראיס ואני נריב, הילדים יעזבו את הבית, הפיק אפ מהמזח יבריז?? דאגתי.

מארחת איומה

עכשיו, צריך להגיד גם, אני? מארחת איומה. כוס מים אני לא אציע לכם. אני לא צוחקת, יש לי באג כזה, באמת. וכמה שאני לא מנסה, לא מצליח לי העניין הזה, של המארחת.
חברה שלי חנה, שליוויתי אותה בלידה, צוחקת עליי שאני אקום בלילה בשבילה, אשכב על רצפת חדר הלידה בשבילה, אעסה אותה עד שיתפרקו לי האצבעות ממקומן, אתאפק עם פיפי שעות, אצא עם סימנים כחולים מאיך שהיא לחצה את היד שלי בלידה, אבוא אליה עד הבית כדי לעזור לתינוקת שלה לעשות קקי… אבל כוס מים אני לא אציע לה. וזה נכון.
מאחוריי שנים רבות של הצמאת אנשים ואצלי אם מישהו מתבייש הוא יישאר צמא, כי פשוט אין לי את זה.

לכן, אני משתדלת שיהיו לי אורחים, מה אני אגיד לכם, פיקס. כאלה שלא מתביישים להגיד מה הם רוצים, שאני אדע. זה כל כך טוב שאנשים אומרים מה הם רוצים. כי ככה אנשים עם באג יכולים בכל זאת להיות המארחים האוהבים והמשקיענים שהם יכולים להיות, בלי להציע כוס מים אפילו.

בתום עשרה ימי ביקור

מתוקים ונפלאים ודמעות הפרידה הבלתי נמנעות (אני), אני מריצה בראש את הביקור היקר מפז הזה.
איך היא חצתה חצי עולם, עם הילדים, כדי לבוא לבקר אותי.
איך הילדים כולם היו חמודים ומנומסים ומכניסי אורחים ומתארחים למופת וזרמו כל כך בנעימות.
איך אחרי עשור של חברות קרובה, היו לנו שיחות שלא היו מעולם.
איך היא והראיס הכירו סוף סוף כמו שצריך והתחברו ועשו לי המון נחת ואושר.
איך נהייתי נינג’ת טוסטוס שעולה על הטוסטוס בשעות החשכה וקופצת למכולת בשבילה, או מרכיבה אותה לפה ולשם, אני, העצלנית המצויה הגרועה בתבל!
איך בישלנו ביחד והסתדרנו מעולה עם האוכל למרות שהיא קצת טבעונית כזותי, והנייטיב’ס שלי קרניבורים בשגעון, והקטנצ’יק שלה רוצה רק צ’יפס ושניצל.
איך הסתדר עם חברים שהיה לנו ערב אחד גם אוטו וגם בייביסיטר והלכנו ביחד לבילוי מקסים וכיפי, אבל היינו בסדר גמור גם לולא הכל הסתדר לנו ככה.
איך היינו גאונות ויצאנו ערב אחד דווקא בשעות העירות, במקום לחכות שירדמו, הלכנו לנו דווקא כשהיו ערים וזה היה הרבה יותר תומך.
איך נשארנו לקשקש עד מאוחר ושתינו בירות וקפה ותה ושייקים אבל לא הצעתי מים ואם היא רצתה היא לקחה לה בעצמה.

זה היה ביקור מוצלח פלוס פלוס אבל את יודעת ממי, נשארתי צמאה.
מזל שנפגשים בדצמבר.