לקחנו את הגלולה האדומה

זהו. יש בית.

עברנו אליו בשעה טובה לפני שבוע. הנייטיב’ס בבתי הספר. טכנית, התחילו החיים החדשים שלנו. אפילו
התחתנו ותעודת הנישואים יצאה לדרכה יחד עם עוד כמה ניירות, לתהליך שבסיומו יהיה לי אישור העבודה המובטח.

אפרופו מובטח, מה שעוד מובטח זה הקטע הזה, יעני עכשיו, כשהחיים של כולם מסודרים ורק שלי כאוס מוחלט.
אין לי אדמה, הכל רועד.
ידעתי שזה יבוא והנה זה ממש בפתח. מריחה את זה, ויש לזה ריח של משהו שרוף.

הראיס הולך כל בוקר לעבודה. שיחק אותה. הבית 3 דקות על השעון מהמשרד שלו, חלום מטורף במונחים אמריקאיים (וגם במונחים ישראליים, מיטיבי לכת אולי זוכרים כמה היה לנו קשה בארץ עם הנסיעות של הראיס לעבודה ובחזרה, שעות על הכביש מדי יום). החיים שלו מובנים ומסודרים עכשיו. קנה מגבר לגיטרה החשמלית, מבסוט אש.

הנייטיב’ס הולכים לבתי הספר, הבכור השתלט (לאחר כמה צרימות קלות בהתחלה) על נושא ה”סקול באס” והיום הוא כבר יצא לפני שקמתי וחזר לפני שחזרתי עם הנייטיב’ס האחרים מבית הספר שלהם, להם אין סקול באס כי בית הספר שלהם קרוב מדי לבית, אז יש להם “אמא באס” וכשיתחיל להתחמם מזג האויר הם ילכו ברגל… אז הם בהסתגלות, זה ברור, ובכל זאת, בואו, החיים שלהם נכנסו למסלול. הם רצו את זה כבר הרבה זמן, היו בשלים לזה והנה זה קרה.

ואני? לי עוד אין אישור עבודה ולכן אני לא יכולה לעבוד. זה בטיפול וזה יקרה אבל בינתיים, אני מרגישה מאד אבודה. מאד תלושה. זאת האמת.

כיף לנו פה מאד. גם זאת האמת.
נעים פה, והבית נהדר ומתאים מאד לצרכינו, האנשים פה מקסימים, כבר יש לי פה אפילו בי-אף-אף. והיא מהממת וחכמה ואהובה ויודעת בדיוק מה עובר עליי כי היא בדיוק עברה את הכל בעצמה. אני יודעת שזה נדיר בטירוף ואני שמחה מזה ממש. בלי שבט נשי אני באמת לא חושבת שאפשר לשרוד בעולם הזה, בשום מקום. לא בארץ ולא על אי בתאילנד ולא באמריקה.

אבל האמת מורכבת. והאמת היא שאני עדיין לא הסתגלתי. וקשה לי. אתם מכירים אותי, אני לא מורחת. לא הכל נוצץ, באמת שלא. הרבה דברים בחיים שלי השתפרו ממש ומאד בזכות המעבר הזה, אבל חלק ממש לא. עשיתי ויתורים שרק הזמן וההתמודדות שלנו יגידו אם אפשר לחיות איתם לאורך זמן.

אני רגילה להיות עסוקה ומשמעותית. רגילה לפעול ולהיות ביעוד שלי. ופתאום, מה? מי אני עכשיו, חוץ מזו שמבשלת את האוכל, מסיעה לבית הספר, ומכינה לאנצ’ בוקס “יותר טוב מאבא בבקשה תכיני לי את כי הוא ממש לא משקיע”?

כאילו, ברור ש*יש* לי מה לעשות… כולל דברים ממש מרתקים, באמת. זה רק הvoid הזה, המעוטר קופסאות לאנצ’. בעתה.

ואז היא צעקה עליי, מה יעשה לך טוב עכשיו?? סתם, היא לא צעקה. היא בי-אף-אף, היא מלטפת ואוהבת ורואה אותי ממש. אבל היא התעקשה שאמצא משהו שעושה לי טוב, אחרי שהקשיבה בסבלנות לכל הבכי שסופסופ יצא.

ופתאום היה לי ממש ברור שאני חייבת וואטסו. לקבל וגם לתת. חייבת חייבת חייבת. כי כשאני במים, יש לי הכי אדמה. והכי שמיים. כשאני במים, לא משנה איך נכנסתי, אני יוצאת שלווה, אוהבת, מסופקת.

אז, הלם, אבל אני חופרת בגוגל ואתם יודעים כמה מטפלות וואטסו מצאתי פה בכל הפנסילבניה הזותי??
יושבים? קבלו: אחת. אני חוזרת: אחת. יא אולוהים, המקום הזה פשוט צועק את שמי.

ביוש, הלכתי למצוא בריכה.