לקחנו את הגלולה האדומה

אתה יושב, מגדל אייפל, פאריז – הכול!

או במקרה שלנו – אתה יושב, קרואסון, שוקולה, ניק קייב בהופעה חיה, פאריז – הכול! לפעמים חלומות מתגשמים הא..? אז זהו, שכמו שאמר מאיר שלו, רק זה מה שחסר לי, להגשים חלומות. לפעמים כשמגשימים חלומות, הם מחמיצים לנו בידיים, בפה, בלב, ונשאר רק ללקק את הפצעים ולהבין שיש עוד עבודה לעשות.
אז נסענו לפאריז לארבעה ימים. האוקייז’ן הרשמי – הופעה של ניק קייב. הצמדנו את זה ליום הנישואים ה-13 שלנו שחל באוקטובר, שלא נרגיש יותר מדי דקדנטיים. הכול נראה בול מתאים. סבתא באה לראשונה בחיינו ההוריים לשמור על הילדים אצלנו בבית, בכל זאת – דמוקרטי דמוקרטי אבל בית ספר. היו מיילים לנצל ב”אל-על” (ייתכן שזה מקום טוב ככל מקום אחר כדי לקטר על כך שהמיילים באל-על נמחקים אחרי שנתיים, לעומת מועדוני נוסע מתמיד של חברות תעופה אחרות, בהן אפשר לצבור מיילים היישר לצו הירושה שלכם ואף אחד לא ירים גבה.) בקיצור הכל היה אמור לעבוד. מה לעבוד, לתקתק!
אבל חוץ מניק קייב, שהיה מושלם, ממש לא הכול עבד. הראיס עשה תכניות מתכניות שונות, וכשחלק מהן לא יצאו לפועל הוא התבאס רצח. אני חשבתי שכשתכניות לא יוצאות לפועל, זה הזמן לזרום עם השינויים ולהיות, ואין לזה מילה מתאימה בעברית לצערי – cheerful. הראיס לעומת זאת חשב שכשתכניות משתבשות, זה הזמן להפוך מבואס, מבאס וממורמר, ועל הדרך לשכוח כל מה שלמדת ב-18 שנות זוגיות. כאילו, באמת, להגיד לאישה נעלבת ובוכיה “נרגעת..?”, מאמי, זה לומדים בשיעור הראשון!!! זו טעות של פאקינג מתחילים, סירייסלי!
בוקר אחרון בפאריז. מתעוררת לתוך דמעות, מחשבות עגומות בראשי. והייתי שמחה לומר “מחשבות עגומות חולפות בראשי” אך למרבה הצער הן כלל אינן חולפות. להיפך, הן מקימות מחנה עם לוּק קצת, אפעס, פרמננטי, מתנחלות ומזמינות חברות לכוס שוקולה. בכיף שלהן, עליי. “עם האיש הבלתי זורם בעליל הזה אני הולכת לטייל בעולם? השתגעתי?!” זו המחשבה השלטת, והחברות שלה לא יותר סימפטיות ממנה, ואני מוצאת עצמי נובחת נביחות מאד לא נעימות, כולל “נרגעתי?! זובי, לא נרגעתי!” וגם – “הנסיעה הבאה שלי תהיה עם חברות! אני צריכה לנוח מכל האשמה הזאת, ומזה שאתה סופר לי כל סיגריה שאני מדליקה, ומלהרגיש שאני מבאסת אותך כל הזמן! זה מתיש!”
נו, אמרתי לכן, מחשבות לא נחמדות. ממש פנתרות שחורות.
ושנינו עומדים מול שוקת שנראתה שופעת מים עד לפני כמה ימים, ועכשיו נראית קצת שבורה.
אבל אז נהיה רגע. מכירים את זה, שנהיה “רגע”..? כזה שאתם יודעים כבר בזמן אמת שתזכרו אותו להרבה זמן..? אז כזה רגע. רגע שברגע שלפניו שנינו ישובים על המיטה במלון, סתם רכונים לרגע יחד מעל המפה של המטרו, ובמשנהו המבט שלנו ננעל, והחיבוק שלנו נהיה כל מה שיש, ואנחנו נאחזים אחד בשניה כמו שני ילדים שאין להם אף אחד בעולם, והראיס אומר – אל תגידי ככה, אני רוצה לטייל רק איתך !

ואני מתנשפת לו לתוך הכתף – אבל אני מעצבנת אותך! והוא עונה לי – אני רוצה להתעצבן רק ממך. אני לא רוצה להתעצבן מאף אחד אחר בעולם.
ובאותו רגע, יש בי את החלק של הכותבת שבי, שאומר “וואו, דיאלוג פצצה!”, ואני משתיקה אותו ומתמסרת לרגע הזה, כי הרגעים בהם אנחנו בוחרים ממי להתעצבן כל החיים הם רגעים טובים.