מפה לשם כבר יותר משנה אנחנו בקופנגן. ובקופנגן, כולם רוכבים על טוסטוסים. אפשר לשכור פה מכוניות, כמובן, אבל זה לגמרי לא בתקציב שלנו והאמת היא שזה גם לא כיף. טוסטוסים זה כיף. לרכב על טוסטוס זו תחושת חופש, המון מהוייב של האי זה לרכב על טוסטוס ממקום למקום. מהיר, זול, לא צורך כמעט אנרגיה.
לשם השוואה, לשכור כאן אוטו ליום זה מינימום 1000 באט. לשכור כאן טוסטוס ליום, עשירית מזה. 100 באט. צריכת הדלק של אוטו בכבישי קופנגן יכולה גם היא להגיע לפי עשר מצריכת הדלק של טוסטוס. להתנייד על טוסטוס באי זה חלק מהחיים הרזים שאנחנו חיים כאן.
וכל זמן שאני לא רכבתי, זה מאד הגביל אותי בעצמאות ובניידות, אבל זה הגביל מאד גם את המשפחה שלנו. כי על טוסטוס אחד, אפילו כשנוהג בו ראיס, אי אפשר לנייד משפחה של חמש נפשות שאף אחת מהן כבר לא יושבת במושב תינוקות או במנשא.
אז כשהגענו, אמרתי שבאנו רק לחודש אז אין מה להתעסק עם זה. אחר כך אמרתי, כשנחזור מבורמה. ואז התחילה עונת הגשמים אז אמרתי שזה לא הזמן ללמוד לרכב על טוסטוס. ואז נסענו לצ’אנג מאי אז אמרתי, כשנחזור. אין, אני חייבת. ואז, אני כבר לא זוכרת מה היה התירוץ שלי, כנראה היו לי כמה וכמה.
הראיס, יאמר לזכותו, לא התייאש ולא ויתר. הוא נחוש, סבלני ודבק במטרה בה במידה שאני עצלה ופחדנית. או בעצם, קצת יותר, כי עובדה שהיום אני רוכבת. כי אני גם אמיצה ובעלת העזה, לפעמים. והוא המשיך להציע, ללמד בסבלנות, לעודד ובמקביל כל הזמן לדחוף עוד קצת. בהתחלה נסיעות קצרות רק בסביבת הבית. ואז נסיעה ראשונה לטונג סאלה, ה”עיר” שבה אנחנו עושים קניות וסידורים. ואז נסיעה ראשונה של כל המשפחה, כיוון אחד הוא הרכיב את שלושתם ואני רק נדרשתי להגיע בחתיכה אחת אחריו, כיוון שני בחזרה הביתה כבר הרכבתי את המרכזי.
הנסיעה הזו, כל המשפחה ביחד לעיר, פתחה לי את התיאבון ביג טיים. בסך הכל נסענו לאכול בשוק ולקנח בגלידה, עם טיפי קניות על הדרך, אבל פתאום הבנתי שהתעוזה שלי לרכב על טוסטוס פותחת בפנינו כמשפחה עולם שלם שהיה סגור בפנינו, בילויים הכי פשוטים שלא יכולנו לעשות או שהיינו תלויים באחרים כדי לעשות אותם ופתאום הכל פתוח בפנינו! ראיתי את האור.
ואז נסיעה ראשונה בגשם (זו היתה יוזמה של האי עצמו למעשה) ונסיעה ראשונה על טוסטוס לא שלי, והשבוע, נסיעה ראשונה מאתגרת ממש, לאי השכן.
נסענו כמו מקומיים, שזה אומר שעלינו עם הטוסטוסים על המעבורת, כדי להיות עצמאים וניידים בביקורנו בקו סמוי. חברת המעבורות היחידה שניתן להעלות על סיפונה כלי רכב היא ראג’ה, והמזח שהם עוגנים בו בקו סמוי הוא הכי רחוק מהאיזור שאנחנו שוהים בו, הוא הצ’אוונג העמוס לעייפה.
אז כשאני אומרת נסיעה מאתגרת, אני מתכוונת לנסיעה מהבית למזח בטונג סאלה (בקטנה, את זה כבר עשיתי), עלייה למעבורת עם הטוסטוס, ירידה מהמעבורת בקו סמוי, נסיעה של כמה עשרות קילומטרים באי הגדול והסואן הזה, הגעה לאיזור צ’אוונג הסואן במיוחד כולל רמזורים וכל זה. שכבר שכחתי איך זה, כל זה.
וכל זה, עם טוסטוס לא שלי, שהתרגלתי אליו תוך כדי תנועה, לייק אה בוס!
אני הייתי זהר.
דגים דגים בקו סמוי
