התחלתי את הבוקר בהמתנה מעצבנת בסניף הדואר המקומי.
כשעמדתי בתור וקיטרתי, קרו שני דברים.
הראשון – הבחור שעמד לידי סיפר לי שדואר ישראל הופרט ולכן הם חוסכים בכוח אדם ולכן אנחנו עומדים בתור כמו ברווזים במטווח, או במטבח, אני לא יודעת מה יותר גרוע. הבשורה הזאת היא אולי אולד ניוז עבור חלקכם אבל לי זה היה רגע של התגלות, וואו, דואר ישראל לא יעיל וגם לא עומד להתייעל?! הייתכן?! טוב, אני ממליצה להם על יחסים פתוחים, לא יועיל לא יזיק.
השני – ראיתי לפניי בתור את הבחורה האמיצה שאלו הרגליים שלה:
ואמרתי לעצמי, נו באמת ביץ’, ואת מקטרת על עמידה בתור..?! ישנן בנות, ישנן בנות, אני אומרת לכם.
מפה לשם חשבתי לעצמי, לקראת היציאה מהמטריקס, בחורה צריכה להתארגן על עוד מיומנויות, לא יזיק ואולי פעם יועיל.
נגיד אנחנו אחרי שנתיים של טיול נסטינג עצל ומלא ניגודים, ויום אחד מתחשק להכין לאנשים איזה קפסיטו, לאפות כמה עוגות, בא געגוע לראות אנשים אוכלים ממעשה ידיי, בינתיים הבכור בעל הנטיות הקונדיטוריות כבר יתפתח לו ל”גבוהים” של המטבח ותנור האפייה, מפה לשם, בית קפה.
אז אולי זה רעיון טוב לתרגל את מיומנויות הבריסטה החלודות עד בלתי קיימות שלי. למה לא.
אז הבוקר התייצבתי אצל אחת מחברותיי המאובזרות בבית קפה משלהן, כן יש לי כמה כאלו, וקיבלתי ממנה סשן בריסטה מתוקתק עם כל הטיפים המקצועיים, מטחינת הקפה ועד מרקם ה”עוגיה” של משקע הקפה, מהקצפת החלב ועד זוית המזיגה. אל תשאלו, תורה שלמה. וה”קרמה”, עוד לא אמרתי מילה על הקרמה. יש עניין שלם סביב ה-Crema של הקפה, ואין ספק שאני צריכה עוד להתאמן. סגרנו על אימונים קפאיניים, בכל בוקר שזה מסתדר – אני אהיה שם.
ואם כבר בריסטה, למה שלא אפרנס אותנו כזמרת ברים בדרום אמריקה, או דרום ארה”ב, או דרום ספרד. קפצתי לחברי המוזיקאי המופלא ישראל, והקלטנו ביחד שיר, והיה עוצמתי ומשחרר ומטלטל את חדרי הלב ומיתרי הקול. בקיצור היה, כמו שהילדים נוהגים לענות על כל שאלה ששואלים אותם – כיף.
תגובתו של הגיטריסט הפרטי שלי לקובץ ה-mp3 ששלחתי אליו במייל – “אדירררר!!! מעולללללה!!! בואי נחלטר ביחד!”
תגובתי לא איחרה לבוא – מחלטרים לא רע כבר 13 שנה.
יו אר אין יור בסט, דילייטפול!
בלעדייך כל העיר הזאת ריקה, אונה שלי.