הרבה זמן לא כתבתי. ודווקא הרבה קרה. לפעמים כשהרבה קורה, קשה למצוא רגע לעצור. אני מוצאת רגע להיות בתוך הרגע, הרבה רגעים, ואני בהודיה על זה. אבל לכתוב לא מצליח לי. הספר תקוע. הבלוג לא מתקדם. סטטוסים בפייסבוק היו המקסימום שלי בחודש האחרון, אני חושבת.
אה, רגע, וואטסאפ זה נחשב כתיבה?? טוב, לא חשוב, העיקר שאנחנו כאן עכשיו.
אז מפה לשם, סיפרנו להורים שלנו, למשפחות. כולם קיבלו את זה ממש בסדר. אמא שלי ניסתה להגיד שנורא מלוכלך שם, במזרח, ואז ויתרה. כשהיינו קטנות אמא שלנו תמיד היתה אומרת לנו – “תשימו לב”. נגיד כשיוצאים לטיול, או נוסעים למקום רחוק. “תשימו לב”. תמיד תהיתי מהו זה שצריך לשים לב אליו, למה אני אמורה בעצם לשים לב..? והיום אני אומרת את זה לילדים שלי. הבוקר הם יצאו למחנה של בית הספר, כל בית הספר יומיים במחנה, ושוב אמרתי להם כשחיבקתי אותם לפני שהם יצאו – תשימו לב. מעניין אם הם גם חושבים בלב, לֶמה אמא, למה לשים לב..? אני אשאל אותם בהזדמנות.
וקנינו כרטיסי טיסה. לתאילנד. שם אנחנו רוצים להתחיל את המסע, כי הראיס רוצה לעשות Dive Master. אז חשבנו שהגיוני לעשות את זה בהתחלה ולהמשיך משם. כנראה להודו. בקיצור מפה לשם יום אחרי שכירטסנו, הוכרז בתאילנד משטר צבאי. הפיכה. הרמטכ”ל נהיה הבוס. אנחנו בישראל כבר יודעים שזה לא תמיד רעיון כל כך טוב, שרמטכ”ל נהיה הבוס. אבל אולי בתאילנד הם עוד לא סגורים על זה, מתנסים. אמא שלי תמיד אמרה לי שלא צריך להתנסות בהכול, יש כמה בורות בדרך שלא חייבים ליפול בהם באופן אישי. יש לכם את זה בתאילנדית? בקיצור מישהי כתבה לי בפייסבוק שנברר סמוך לנסיעה מי בשלטון בתאילנד וזה. אמרתי לה בובה אני מתפלאה עלייך, הרי ברור שמהרגע שאני מגיעה לתאילנד – אני בשלטון. לא ככה? אני נוהגת בטוק טוק של חיי. או משו כזה.
אז ספירת מלאי עד כה – סיפרנו למשפחות, קנינו כרטיסי טיסה. בקטנה. יש לי עוד.
הראיס הודיע בעבודה. הם מתאוששים וכשיסיימו להתאושש, צריך יהיה לבדוק אם יש דברים שהוא יכול להמשיך לעבוד בהם מרחוק, ככה כמה שעות בשבוע. זה מדויק וזה טוב ואני מאמינה שזה יקרה. אם זה לא יקרה, אני אבין שזה כנראה לא מדויק ולא טוב לנו, וצריך לשחרר את זה. אנחנו ככל הנראה יכולים להיות לפחות שנה במצב שהראיס לא עובד, ועדיין להיות בסדר גמור.
הבית להשכרה. העליתי אותו ל”יד2″, שיתפתי בפייסבוק, אנשים התחילו להתקשר וגם לבוא. כולם אמרו לי, יהיה לכם קשה למצוא שוכרים לסוף אוקטובר, כולם רוצים לעבור באוגוסט. פרסמתי את הבית ל-15 באוקטובר. האנשים המתאימים והחמודים שמתאים להם בדיוק להיכנס בין אמצע לסוף אוקטובר, ולקבל את הבית המקסים שלנו עם ריהוט חלקי כמו שאנחנו רוצים להשאיר אותו, האנשים האלו בדרך אלינו. אני בטוחה בזה. דייקתי את הבקשה שלי ואני מזכירה לעצמי אותה בלשון הווה כל יום – האנשים שמתאימים לשכור מאיתנו את הבית על ריהוטו החלקי בסוף אוקטובר נמצאים ממש בדרך אלינו. וכשהם יגיעו וניפגש, תהיה שמחה גדולה, גם להם וגם לנו. וככה זה טוב.
היום דיברתי עם קרן זהר. היא דולה שטיילה שנה עם בעלה ושלושת ילדיהם, הם חזרו לפני חודשיים. כשסיפרתי לה שאני מזמנת את האנשים המתאימים והמדויקים בזמן המתאים והמדויק, היא אמרה לי, אל תקשיבי לכל מי שאומר לך שאין דבר כזה, שכולם רוצים אוגוסט, שזה לא יסתדר. פשוט אל תקשיבי. היא סיפרה לי שהם השכירו באפריל, עם ריהוט חלקי, בדיוק מתי שהתאים להם. זימון מדויק מביא תוצאה מדויקת. שיחה של שתי דולות, מה אתם מצפים. אבל זה מה שיהיה, בדיוק. לראיס לפעמים קשה להחזיק מחשבה כזאת ולכן שמתי במודעה של ההשכרה את הטלפון שלי. אני לא נבהלת כשאנשים מתקשרים ונרתעים מהתאריך. זה בסדר. האנשים שהזמן והמקום מתאימים להם בול פשוט יגיעו. הם בדרך. לפעמים יש פקקים.
אפרופו פקקים. בשבוע שעבר הייתי לראשונה בחיי דולה טלפונית. זוג ההורים, שליוויתי אותם דרך מאד משמעותית בהריון הזה, היו בפקק בדרך למרכז הלידה שבו התעתדה להתרחש הלידה. אני הייתי באותו פקק, עשר דקות מאחוריהם. התינוק נולד באוטו, במקום שאין בו שוליים לעצור בצורה בטוחה, כלומר בנסיעה. אני הייתי איתם על הקו וגם הרופא שלנו, והיה עוצמתי ומדהים וכל כך כל כך מדויק. תמיד זה מסעיר אותי ומרגש, בעיקר לראות שוב ושוב שהאימא יודעת, פשוט יודעת את הדברים החשובים – במקרה הזה, כשהאימא התלבטה איתי בטלפון מתי לצאת לכיוון מרכז הלידה, היא אמרה בחצי הרהור “אני לא יודעת, זה כבר זה? זה עוד לא? ואם בעוד שעה יהיה פה תינוק בחוץ…??” ואמרתי לה הלוואי. התינוק נולד בדיוק שעה מהרגע שהיא אמרה את זה. מתוק ומקסים וגיבור. כמו ההורים שלו.
השנה קרו לי הרבה דברים לראשונה בחיי. וזה כי המסע כבר התחיל. כבר יצאנו לדרך.
בתמונה: חוף. כאן. עכשיו. דרך.
