לקחנו את הגלולה האדומה

חזרנו לקופנגן אחרי חודש של היעדרות מרצון.

החיים שלנו מתנהלים תחת שיקולים אחרים לגמרי מאלו שהיינו רגילים אליהם במטריקס. למשל, עונות השנה.
החיים בטבע מחוברים למזג האויר באופנים שהחיים המערביים לא ממש אפשרו לנו לחוות.
עונות השנה קשורות גם (אך לא רק) לעונה התיירותית והראש מתרגל לחשוב במונחים של “היי סיזן” ו”פיק סיזן”, מה כיף ומה לא כיף ב”פיק סיזן” ואיפה אנחנו רוצים להיות בכל זמן נתון.

או למשל ויזות. כשמסתובבים בעולם, ויזות זה דבר שמכתיב מיקום וקצב. ותאילנד, אוה תאילנד, כה נוחה. כה מאפשרת. או כמו שאומרים אצלנו בחוף – תומכת.

אז יצא ככה שהיינו צריכים לצאת לעשות ויזה חדשה בסוף דצמבר ובדיוק זה הסתדר עם “פיק סיזן” בקופנגנוש וחשבנו לעצמנו, אולי אם כבר יוצאים, נעשה טיול קטן.
החלטנו שאם נמצא סאבלט מתאים, נצא לחודש.

הנייטיב’ס מאד רצו לשוב לצ’אנג מאי, אנחנו זרמנו, הרפאליז אמרו יאללה מגניב נצטרף, עלה הרעיון לשלב ביקור אצל שרון וג’ון היקרים ומפה לשם, נמצא הסאבלט ומצאנו עצמנו יוצאים מקופנגנוש האהובה שוב לכמה שבועות ולא לכמה ימים, כמו שקורה ב”ויזה ראן” רגיל.

על תלאות הויזה-ראן כבר סיפרתי. היה מלחיץ, הבנו על הדרך שנצטרך לעבור בבנגקוק לחדש דרכונים לנייטיב’ס וכמו כן אני חליתי ונפלתי בסם האנטיביוטיקה, מה שלא קורה לי הרבה. אבל היי, באודון-טאני ראינו פיל חוצה את הכביש במעבר חציה. ובסוף, אלו הדברים שזוכרים, לא?

והנה עוד דבר שזוכרים. כלומר אני אזכור.
הרגע הזה שהבת שלך (בת 8 וחצי מיינד יו!) יושבת שעות על המחשב ומכינה מצגת באנגלית לשיעור על ישראל בבית ילדים תאילנדי, כולל (אך לא רק) חיפוש בגוגל, תרגום של מילים מסובכות כמו שמותיהם של שבעת המינים, איתור תמונות מתאימות, מחקר והצלבת מקורות מידע, ואני חושבת אני תמותי שם. מה זה?? זה מה שעושה הומסקולינג או שהילדה גאונה?? לא, אין לתאר. רגע בזמן.

החזרה לקופנגן היתה שונה הפעם. כמו תמיד מרגשת, כמו תמיד בגעגועים עזים, ובכל זאת שונה. כי הפעם חזרנו לאותו בית שגרנו בו, לשגרה שחיכינו כבר לחדש, להרגשה של חיים ולא של טיול. חזרתי אלייך אבל הייתי אחר, כמאמר המשורר. חזרנו עם רצון לכונן מחדש את עצמנו כמשק אוטרקי, כיחידה מגובשת שנעים לה לשתף אחרים אבל בבסיסה היא לא צריכה אף אחד.

חזרנו לסופה קצרה ועזה. מדי שנה יש כמה ימים בהם הים עולה, בחוף שלנו בנו חומה שאמורה להגן על הבתים וכנראה שלולא החומה אכן היינו מבוססים אתמול במי ים עד הברכיים, במקום זה עמדנו משתאים (אמרתי משתאים? התכוונתי שאני הייתי הסטרית והראיס אמר שטויות זה תכף יעבור) מול איתני הטבע.
הים, שבימים כתיקונם הוא משהו בין שטוח לגמרי לפלטה, סער ורגש, הגלים עברו את החומה ושצפו על המרפסת שלנו, חדרו הביתה ונראו כאילו כלום לא יעצור אותם.
השמועה בחוף היתה שבדרך כלל מדובר בשלושה ימים ושהיום השני אמור להיות הכי גרוע, כאשר אתמול כבר היה יותר עצבני ממה שהיה ביום השני בשנה שעברה, אז באמת לא ידענו מה יהיה.
מפה לשם שקי חול, שורשים חשופים של כל עצי הקוקוס בחוף וידה ידה ידה, קמנו בבוקר לשום דבר. קצת גלים, בקטנה. שמש. רוח קלילה שעוד נתגעגע אליה כשיתחיל להיות כאן חום קרנפים, ו…זהו. חזרה לשגרת יוגה, תודה ושלום.

אבל תוך כדי שהגלים עולים, הסתכלתי על הנייטיב’ס וחשבתי, הילדים שלי גדלים בטבע. הם נחשפים לעולם באופן בלתי אמצעי. איכשהוא זה התחבר לי למצגת שקטנת הבית שקדה והכינה, אני לא בטוחה אם אני מסבירה את זה ממש טוב אבל ברור לי שהכל קשור.