לקחנו את הגלולה האדומה

את שומעת אונה? יש מצב שלא חכם מצידי לכתוב את הפוסט הזה.
שהוא יעורר אנטגוניזם איום ונורא ורק את תישארי לאהוב אותי בכל העולם כולו.
אבל בדיוק אמש אמרת לי בוואצאפ (יאן קום, תודה לך על הוואצאפ!!!) שאדם צריך רק אדם אחד שיאמין בו.
אנד יו אר מיי פרסון פור אבר אנד אבר. אונה שלי.

מהפיד שלי עולה קלישאה איומה. המדינה חרא, האנשים אהבה. חיים שלי.
עכשיו לכי תיישבי את הדיסוננס הזה או קודם כל הצליחי להכיל את הכעס הנורא שאין למי להפנות אותו, על איך זה שהמדינה הזאת מעוררת בי (בעיקר) סלידה אבל כל האהובים שלי (כמעט) חיים בה. זה כל כך מעצבן.

אם לשפוט לפי הפיד שלי, מה שיש זה:
בחירות. פעם ראשונה בחיי שלא אצביע בבחירות. ומאיך שזה נראה מכאן, היה עדיף שאהיה בארץ וארוץ בבחירות האלו, ולא רק אצביע בהן. אלוהים ישמור. אגב הראיס טוען שזה דווקא טוב שהוא לא מצביע, כי כל הצבעה שלו עד היום היתה לצד שהפסיד. בהצלחה לנו עם זה.

אלימות. כבר כתבתי באיזשהוא מקום, שבקיץ האחרון נכוותה תמימותי וכבתה אופטימיותי, על צעקה אחת שנצעקה במרכז המסחרי במושבה המנומנמת (נוט) שלנו. “מוות לשמאלנים”. אנשים עמדו וצעקו את זה. וזו לא הפעם הראשונה שהם צעקו את זה אבל זאת הפעם הראשונה שבה אני שמעתי את זה באמת. שמעתי היטב שרוצים במותי ובמות ילדיי. זה עד כדי כך פשוט. לא מספיק שרוצים שילדיי ילכו לצבא ושם בעזרת השם לא ימותו, אבל אם ימותו אז ימותו, תאמר המדינה. לא די זה, אז יש אנשים שבאופן יזום ועצמוני מעוניינים במותם. כאמא, זה חסר הגיון עבורי להחזיר אותם למקום כזה מסוכן.

אלימות מינית. כל כך הרבה ממנה. וזה רק מהפיד, כי פרסומות אני לא רואה, לא בטלויזיה וגם לא על שלטי החוצות.

חינוך תזונתי. ואני מתכוונת לחינוך של אחרים כמובן. מה *אחרים* אוכלים.
טבעונים מנג’סים לשאר הפיד, פליאוליתים מתריסים עם תמונות של צלעות מדממות ומעשנות בשר, נטולי גלוטן צורכים פחמימות ישירות מהפיד (כי הרי ידוע שאין שמחה כמו שמחה לאיד ושאין משמח כמו פחמימה. מ.ש.ל.) וכולם ביחד עושים אונס קבוצתי לכולם ביחד. או לפחות מטרידים.
ואני לא אומרת, הרי גמני הייתי שם.
היתה לי פאזה טבעונית כי סבל בעלי החיים באמת מחריד את נפשי,
ופאזה פליאוליתית כי באמת חסר לי אומגה3 מה שעשה אותי דכאונית במיוחד,
ונסיונות להפחית גלוטן כמובן כי איך אפשר להמשיך לחיות כרגיל אחרי שתיארו לך את הדבק הזה בקיבה.
אגב, היום אני פשוט אוכלת מהכל או יותר נכון ממה שיש והכי טוב ככה. גבינות כמעט ולא כי אין פה (קיימוּת זה קודם כל לחיות מהמשאבים הזמינים, לא?), כמעט ולא בשר (כי אני לא אוהבת בשר) אבל גם בלי להתנזר ממנו, ובעיקר מה שמנהל את המטבח שלי זה מה יש בשוק בזול, ואיך להתארגן על הארוחות שלנו כשיש לנו רק סיר אחד, מחבת אחד וקערה אחת.

אג’נדות, אג’נדות בכל מקום. סדנאות, טיפולים, משפטי זן ואג’נדות.
אג’נדה על הגיינת שיער (לא לחפוף בכלל, לחפוף מעט, לחפוף רק עם חומץ… תתעדכנו.),
אג’נדה על ווסת (גביעונית. תחבושות בד ומה שביניהן),
על הגיינה בכלל (עדיין מתקלחים כל יום?! איפה האג’נדה שלכם??),
ועל מה אתם אוכלים כמובן אבל בעיקר על מה אחרים אוכלים, כבר אמרנו.
אז נכון, הכל פוליטי, אני האחרונה שאירתע מאג’נדות, אבל למה על כל דבר?!
אז אני רוצה להכריז קבל פיד ועדה, גיליתי שהאג’נדה היא ניג’וס.
אפשר לא לחפוף אם זה מרגיש לכם סבבה, גם לי אגב זה מרגיש סבבה ונכון לאוקטובר 2015 אני לא חופפת כבר שמונה חודשים, אבל ממש לא מעניין אותי מה תדירות החפיפה שלכם.
כשאני מקבלת ווסת, אני מתרגלת שיטת שרמן, אם זה נחוץ אני יוזמת דייט עם הגביעונית שלי, ויש לי לגיבוי גם תחבושות בד וגם, שומו שמיים, תחבושות תעשייתיות, ואני מסתדרת עם זה, יעני, כולה כמה ימים, שחררו.
אני אגב לא מתקלחת כל יום אם לא בא לי, ומוותרת גם לנייטיב’ס על מקלחת אם לא היה יום ממש סחלע. אבל לפתוח על זה קבוצה בפייסבוק..? ביץ’ פליז.

איזה יום היום. מהפיד שלי עולה שכולם כל הזמן יודעים איזה יום היום. זה נורא. זאת ועוד! לא רק שיודעים, גם מלרלרים.
ביום ראשון כולם מקטרים, ביום שני גם, ביום שלישי יש את טרנד ה”שלישי פעמיים כי טוב” שאיכשהוא עוד לא נס ליחו וסהדי במרומים אם אני מבינה איך זה עוד מחזיק, ברביעי מתחילים לחמם את מנועי הפסטיבל השבועי הידוע “חג חמישי שמח”, בחמישי חוגגים את החג הנ”ל, בשישי מצלמים שלג/כלניות/רקפות/אוכל ובשבת מתחילים בשוונג ומסיימים בשביזות מוצ”ש, שהיא אחותה המרירה של שביזות יום א’. כי שביזות יום א היא כזו פרגמטית, מקבלת דין שכזו.
אני לא רוצה לחזור לדעת איזה יום היום.

אבל כדי שהפוסט הזה לא יקרוס לתוך עצמו (מאוחר מדי) ושלא נסיים באוירה כזותי, שבוזה, אספר לכם איזה יום מחר. ובכן, מחר הוא ה”טט”, ראש השנה הויאטנמי.
כבר שבועיים שהתכונה פה משוגעת. הויאטנמים צובעים גדרות, תולים עששיות, רוחצים חצרות ורחובות, משפצים, מסדרים וסוחבים עציצי ענק ממקום למקום, בכל כלי רכב אפשרי כולל טוסטוסים כמובן. קטורת דלוקה פה בכל פינה, כולל בין שתי אבני שפת מדרכה ומתחת לכל עץ. העששיות שניתלו נדלקות בערב, פרחים בכל מקום ומוזיקה שקריוקי מזרחי אצל השכנים שלכם זה הופעה אקוסטית של אסתר עופרים לידה.
אגב, לקח לנו כמה ימים פה כדי לקלוט שהמנגינה של האוטו גלידה, אז היא לא של אוטו גלידה. היא של האוטו זבל. כן, עוברת ברחוב המשאית של הזבל ומנגנת כמו אוטו גלידה. אחרי כמה ימים גם הבנתי למה. כי הם לא מוציאים את הזבל פה לרחוב, ואין להם פחי אשפה ברחוב. אז כשהמשאית עוברת, הם שומעים ויוצאים להוציא את הזבל. בימי חמישי ושבת את הזבל הלא אורגני, ובימי שני את הזבל האורגני. זה יפה. כי גם הויאטנמים יודעים איזה יום היום.