לקחנו את הגלולה האדומה

חשבנו שנהיה לחוצים למצות כל יום שנשאר לנו בקופנגן אבל האמת היא שמיצינו. בעיקר הנייטיב’ס מיצו. הבכור וקטנת הבית מיצו מ מ ש והמרכזי עוד איכשהוא סוחב, בעיקר כי הוא מתנדב במרכז היוגה השכונתי ולכן הוא עסוק ומבסוט. עוד כמה מילים על כך בהמשך.

מכירים את זה שאתם לקראת מעבר דירה, והבית הנוכחי פשוט מתחיל לפלוט אתכם מתוכו..? פתאום מתקלקלים דברים, כביש גישה נחסם, מקום בילוי אהוב נסגר ואפילו מזג האויר לא תומך?
אז כזה.

השבוע הייתי בדייט עם חברות, אחד הטובים אוור אגב, הלכנו לסרט וצחקנו כמו מטורפות, המשכנו לביסטרו הצרפתי שעל החוף, שם שתינו יין והמשכנו לצחוק כמו מטורפות ועדי עשתה לי בוק והיה ערב משגע ממש. ואז בדרך חזרה לשכונתנו החמודה שעל החוף, ממש בפנייה מהכביש לדרך העפר שלנו, נתקלנו חזיתית בדבר התמוה הזה:

אנחנו גרים פה 14 חודשים כבר וזה מעולם לא קרה. אז אני לא אומרת שלא צחקנו כמו מטורפות על הדרך בהליכה הביתה אבל היי! נוט טייקן, כמו שאומרים.

כמו כן איכשהוא הצטרפו הדברים לידי כך שלנייטיב’ס כמעט ואין חברים כרגע על האי. הם רוטנים בלי הפסקה, רבים הרבה יותר ובאופן כללי כאמור, הם מיצו. מוכנים לגמרי לשלב הבא.

המרכזי העמלן והעסקן מצא לעצמו עבודה, הוא מתנדב 3-4 פעמים בשבוע במרכז היוגה השכונתי האהוב שלנו. אני אומרת “עובד” כי בזכות ההתנדבות שלו אנחנו מקבלים את מנוי היוגה החודשי שלנו בחינם והוא מקבל מאיתנו תשלום של מחצית הסכום שהוא חוסך לנו. עסקה מצוינת.
מאחר שמדובר בקופנגן, מי שעובד במקום כלשהוא כמה שבועות ברצף, כבר נחשב ל”ותיק העובדים” וכך קורה שהמרכזי בן ה-12 שלנו הוא המתנדב האחראי והותיק ביותר במקום, מנהל ביד רמה את ההרשמה, הקופה, הכשרת המתנדבים החדשים שמצוותים אליו למשמרות ובאופן כללי עושה חיל. מפטפט באנגלית עם הלקוחות, עם המתנדבים האחרים ועם תלמידי קורס מורי היוגה ששוטפים את המקום יען כי רבים רבים המה, קובע לעצמו ברטרים (“אמא קבעתי עם ק’, אני מלמד אותה עברית והיא מלמדת אותי ספרדית, ככה כשנגיע לדרום אמריקה אני אהיה מוכן!”), אוכל ארוחות טבעוניות (“מאז שהביאו את השף, האוכל מאד טעים! אבל אני בכל זאת רוצה שתשמרי לי מהקציצות”), מתכתב באנגלית עם הבוס שלו ועם קבוצת המתנדבים (“מ’ רוצה להחליף איתי משמרת, אנחנו עושים משהו ביום רביעי?”) ובכלל, הוא פשוט יצור מרהיב הנער הזה.
השבוע נתתי שתי הרצאות בקורס מורי היוגה הנ”ל ובואו נגיד שאני מרצה לא רעה אבל היי, אני אמא של רואי! הרגשתי כמו סלב.

הראיס עושה בונדינג עם נערי הבית באימוני אמנויות לחימה עם חברנו האהוב אדם (אפילו אני והקטנה עשינו איתם אימון אחד, ולא אתם לא תראו תמונות מהאימון הזה! איזה בושות.) וזה מהמם, לפעמים אחרי אימון קטנת הבית ואני מצטרפות אליהם לעיר הגדולה עלק, לארוחת צהריים, אליה אנחנו דוהרות לנו ביחד על הטוסטוס, אז יש לנו את זה וזה נחמד.

אני חוזרת לאוירת סוף קורס השוררת פה, כביש גישה שנחסם – צ’ק, העונה הגשומה התחילה השבוע אז מזג אויר לא תומך – צ’ק, ובעוד שבועיים נסגר מרכז היוגה השכונתי שלנו, אז צ’ק לצערנו גם על הסעיף של מקום הבילוי האהוב. בקיצר, האם קופנגן קורס לתוך עצמו? נההההה, אבל אינספק ששילוב של רייני סיזן ואוירת סוף קורס עושה דברים מוזרים לאי שאנחנו כל כך אוהבים.
לאי שאנחנו כל כך בקרוב עוזבים.

אתם יודעים, גם הפרק הבא שלנו, שניתן לקרוא לו בקיצור “רילוקיישן לאמריקה”, לא היה קורה לולא יצאנו מהמטריקס לפני קצת יותר משנתיים. הרי הצעות לרילו’ היו תמיד, ולא זרמנו עליהן. בעיקר אני לא זרמתי. תמיד היה נראה לי כבד ומעיק ומה עכשיו להזיז את כל החיים שלנו למקום אחר.
היום, אחרי יותר משנתיים במסע, נראה לי מה זה בקטנה. נזוז, מה הסיפור. הרפתקה חדשה. נקנה מעילים.

בינתיים, על האי, שקיעה של ערב שבת מגזימה לתוך עצמה: