לקחנו את הגלולה האדומה

היום השלישי בתאילנד, שלושה ילדים במיטת בית מלון, שלוש שנים במסע זה מרגיש. כלומר שלוש דקות.
היו פה עכשיו שלוש דקות של שקט והנה הן עברו. “רד מהמיטה שלי!”, “עזוב אותי!”, “אוף נודניק!” גררררר גורו לכם גורים, תכף אמא מאבדת את זה. לא, לא באמת. כי הם באמת גורים מהממים, ועברו בשלושה ימים האחרונים לא מעט. מעצמות תחבורה קטנות שלי, מהאוטו של סבא למסועים של שדה התעופה, למטוס הקטן לעמאן, למטוס הגדול לבנגקוק – רק שבע שעות טיסה אבל מופת של התנהגות משובחת ליגת העל. משם למונית, לראשונה בחיים אנחנו נוסעים עם ילדה על הברכיים ולא בכסא בטיחות או בוסטר. מה לעשות שאנחנו חמישה..
ואחרי המונית היה גם טוקטוק בבנגקוק ורכבת לילה לדרום המדינה, בקרונות שינה, חוויה מלהיבה ומגניבה לכולנו, כלי רכב המכונה כאן “אוטובוס” כשלמעשה מדובר בהמצאה הצה”לית הידועה “טילטולית” וכמובן – מעבורת, והפיק-אפ המכונה כאן “טקסי”, בו האמא מוזמנת אחר כבוד לשבת מלפנים במיזוג בעוד האבא, הילדים והמוצ’ילות מיטלטלים מאחור בארגז הפתוח, כמו מקומיים. אני מעריכה מאד את הגישה של המקומיים בנושא הזה, כמובן. פייר, ריגשו.

בבנגקוק היינו ממש להרף עין, גסט האוס עם שירותים משותפים, חוויה מפוקפקת משהו אבל זול בטירוף והכי חשוב – ממוקם חמישה מטר, ליטרלי, מתחנת הרכבת ממנה יצאנו לכיוון האיים. אפילו נהג המונית לא ידע לאן להביא אותנו משדה התעופה, זה היה ככה קרוב להיזרקותנו בבושת פנים מהמונית הראשונה שלנו בתאילנד, אבל בסוף כמו בסוג של פלא נמצא הגסט האוס ואני חייבת להגיד שאולי המקום עצמו נראה מפוקפק, אבל התאילנדי הקטן והנחמד שסחב לנו את התיקים ועשה לנו צ’ק-אין והיה סופר שירותי וחמודי, נראה במו עיניי נכנס בסוף יום העבודה שלו לפאקינג מרצדס, אז תגידו לי אתם אם זה עסק טוב או לא.
ובחזרה לרכבת הלילה… המתנו לה על רצפת אזור ההמתנה של תחנת הרכבת המרכזית של בנגקוק, נקייה מאד אם אתם תוהים. כמו מוצ’ילרוס אמיתיים, רבצנו על הרצפה ואכלנו פירות ממגשיות קלקר שקנינו בסופר, שנחתכו מול עינינו כמובן. הרכבת עצמה היתה אטרקציה הסטרית, איי קיד יו נוט, ממש להיט. אני אישית ישנתי מעולה בטלטול הנעים של הרכבת, הרעש לא הפריע לי בכלל וכל הסיפור הוא מבחינתי הצלחה מסחררת שאני מוכנה לחזור עליה בכל רגע. לפי דעתי אפשר גם לעשות סקס ברכבת, למעשה אני חושדת שזה בעצמו להיט לא קטן בכלל, עם הוילונות החמודים האלו שנותנים לכם פרטיות והתנודות המקסימות האלו של הרכבת והרעש הממסך והזכרונות מהימים שכולנו עשינו סקס על מיטות יחיד. בקיצור בואו נגיד ש-א. אולי זה עוד יקרה ו-ב. אתם לא תשמעו על זה ממני. נסו בעצמכם.

ועכשיו אנחנו בקו טאו. אי קטן ומתוק מאד שעוד ממש לא התפנינו לראות כמעט כלום ממנו כי היום חלף בטיל, לא עשינו כלום ובכל זאת. הילדים היו קצת בבריכה של המלון, אנחנו עשינו סיבוב שהעלה חרס בנסיון למצוא בית לגור פה למשך החודש, כי להישאר במלון לא בא בחשבון, זה יקר בטירוף ויש לנו פה 4 לילות מתוקצבים בתקציב המתוכנן שלנו, עד אז נצטרך למצוא לנו בית במרחק סביר ממועדון הצלילה ולהתארגן על עצמנו קצת.
שמנו לב שיש פה דברים שעולים אצל כולם אותו הדבר ואף אחד לא שובר את השוק, למשל כביסה – 50 באט לקילו אצל כולם כולל כולם בלי יוצא מן הכלל, או מסאז’ – 300 באט אצל כולם כולל כולם, אבל במסעדות יש כאלו שיש להן “הפי אוור” שמתאים בדיוק לזמן שמשפחות נהיות רעבות לארוחת ערב, בטקסי אפשר להתמקח וכמובן במקומות הלינה. מחר נבדוק יותר לעומק בדיוק את זה.