לקחנו את הגלולה האדומה

נחיתה רכה

אחת לאיזה זמן (כל יומיים, נגיד) פונים אלינו אנשים בבקשות עזרה כאלו ואחרות. משפחות שמתכננות לצאת לדרך, מבקשות עצות, טיפים, קשרים, עזרה, גליונות אקסל.
אנחנו תמיד שמחים לעזור אבל יש פעמים שתחושת הבטן היא כל כך חזקה ואנשים נכנסים ישר ללב שלנו.
כזה הוא המקרה של הרפאלי’ז, וככה נולד הפוסט הזה.
יובל רפאלי הוא אח של נילי, שחברה שלי בפייסבוק, והיא ביקשה רשות להפנות אותו אליי, לאחר שנשבעה ששלחה אותו לקרוא קודם את כל הבלוג.

לאחר שהעברתי לו במייל מבדק-ידע קצר על תולדות הבלוג (בכל זאת, אני הרי יודעת שאתם אומרים קראנו קראנו אבל אז אתם שואלים שאלות שמעידות שלא קראתם!), (לא באמת.), פצחנו בשיחת מסנג’ר סוערת (בסוף יצא שהוא בחן אותי על הבלוג שלו, ותשמעו לי, זה חתכת בלוג!) ומשם הדרך לסקייפים משפחתיים כבר היתה קצרה.
כשהרפאלי’ז יצאו מהארון בפייסבוק והודיעו לעולם שהם נוסעים, ומתחילים בגואה, כתבתי להם הודעת קולולו נרגשת וסיימתי בהאשטאג של “התבלבלתם ביעד הנחיתה אבל זורמת”. כבר אז היתה לי הרגשה חזקה שהם בדרך אלינו לקופנגן, הם פשוט עוד לא יודעים את זה.

ידה ידה ידה, חודש ימים ופשיטת רגל של חברת תעופה אחת לאחר מכן, הם מתקשרים ומודיעים שהם באים אלינו לפה. הפוסט שלי שבר אותם.
ואז התחילו שיחות וואצאפ קדחתניות וחפירות שלי לאחראי על החוף שלנו (אוי זה היה מצחיק כשהוא אמר לי “אין לי בתים” ואני אמרתי לו “יש, יש, בוא תבדוק”.) וקבוצת וואצאפ כמובן וטלפונים וסקייפים. אחרי שיחת טלפון עמוסה במיוחד, כשקלטתי שיובל מרוב התרגשות בטח לא קלט אפילו רבע מכל המידע והטיפים שהעתרתי עליו (יובי! לא להביא סיר וגם לא מחבת!!!), אמרתי לו שאוציא על זה מייל מסודר בתפוצת הקבוצה, אז הוא אמר, תכתבי על זה פוסט!

אז הנה. איך עושים נחיתה רכה למסע משפחתי במזרח.

מתחילים בתאילנד.
תאילנד היא קלה לטיול, ידידותית למשפחות, יעד מושלם להתחיל מסע.
יסלחו לי כל אוהבי הודו ואני מודה שטרם הייתי (אם הם לא יסדרו שם את הויפי אני גם לא אהיה!) אבל עומדת על דעתי. התיאוריה שלי היא שרוב אוהבי הודו, שישקיעו שעות בנסיון לשכנע אתכם להתחיל את המסע בהודו דווקא, כבר – א. שכחו מזמן איך זה להגיע להודו *לראשונה*! ו-ב. לא בטוח בכלל שהיו בה עם ילדים. אל תקשיבו להם. סליחה, אני יודעת שזה נשמע נורא שחצני אבל באמת שאחר כך הם בוכים לי כשאתם לא רואים. או שהם מתים על הודו ואז מגיעים לתאילנד ורואים את האור.

אם כבר תאילנד ואתם רוצים לפצוח בחודש חודשיים (שלושה..?) באיים בדרום, אז בהחלט הייתי שוקלת לטוס מבנגקוק לאיים, על פני דרכי תעבורה אחרות כגון אוטובוס לילה (הדרך הזולה והמחורעת ביותר, כ-600 באט כולל מעבורת) או רכבת לילה. אבל, שני טיפים בהקשר הזה: טוסו לסוראת טאני ולא לסמוי. הרבה יותר זול. אפשר להשיג טיסות בפחות מ-40$, אנחנו טסים בדרך כלל אייר אסיה ומוצאים טיסות ישירות באתר שלהם.
והדבר השני, בכל זאת הייתי שוקלת רכבת לילה. למה? כי זה לא יקר (1000 באט לכרטיס משולב שכולל מעבורת ואוטובוס-העברה מהרכבת למעבורת), זה יחסית נוח (תאי שינה שיחסית ישנים בהם לא רע בכלל!) וזה מאד חווייתי.
יש משהו מאד סטרילי בלנחות בבנגקוק, לקפץ לשדה התעופה השני (טיסות בינלאומיות נוחתות ב-BKK, טיסות פנים יוצאות מ-DM) במונית ממוזגת ולנחות בקו-סמוי שעה וחצי אחר כך, כאילו לא קרה כלום. כאילו לא השתנו לכם כל החיים בפחות מיממה.
רכבת לילה, עם התאילנדים שבאים להציע את המיטות בדרגשי השינה, עם האוכל של הרכבת (אנחנו בחיים לא אוכלים ברכבת, זה יקר! אבל תפדלו, רק נחתתם..), עם כל האוירה של הרכבת, חוויה!
מה גם שלא תמיד טיסה בינלאומית, בה אתם מגיעים, תסתנכרן עם טיסת פנים דרומה.

ואם החלטתם על רכבת לילה, אז יש שלוש אופציות וחשוב שתבחרו נכון. אופציה ראשונה – מחלקה ראשונה. תאי שינה. זה כמו לישון בתוך מקרר, זה סיוט, לא לקחת את האופציה הזאת בשום אופן. האופציה השניה – קרון פתוח ממוזג. כלומר לכל אחד יש דרגש שינה עם וילון, הקרון ממוזג אבל לא מתים מקור. זו האופציה שתבחרו. שימו בהישג יד גרביים, לונגים, משהו ארוך (מקבלים שמיכות וכריות אבל לפעמים בכל זאת קר). האופציה השלישית היא קרון פתוח עם מאווררים. זה עלול להיות חם או שאתם עלולים להתענג על נסיעה עם חלון פתוח ורק בבוקר לגלות שאתם מכוסים פיח. פחות התחברתי לסגנון הזה.
כרטיסים לרכבת, הראיס מוסר מניסיון רב, עדיף לקנות בתחנת הרכבת עצמה ולא אצל סוכנויות, בבוקר שבו אתם נוסעים, או אם אתם ב-high season אפילו יום קודם אפשר. אם יש באמתחתכם נייטיב’ס שניתן להלין “ראש-זנב” בצוותא בדרגש-שינה אחד ברכבת, חסכתם כרטיס!

בתמונה: ככה זה נראה בזמן השינה. רכבת לילה מבנגקוק לצ’ומפון.

אגב, אם כבר נחתתם בבנגקוק, טיפ מוניות בשדה התעופה – במקום לעמוד בתור די הרבה, עזבו את קומת ה”נוחתים” ועברו לקומת ה”ממריאים”, שם תמצאו מוניות שהורידו נוסעים וישמחו לא לחזור ריקות לעיר. יש שם פקחים ששורקים למוניות ונותנים להן דו”חות אם המונית עומדת שם יותר מדי זמן, כך שהם לחוצים וזה טוב לנו. חסכתם לפחות 40 דקות של המתנה בתור, ואולי גם קצת כסף. רק תוודאו לסגור מחיר או מונה ושלא יוסיפו לכם באמצע הנסיעה על כביש האגרה, ה”היי-וויי”, שנהגי המוניות של בנגקוק מגלים לגביו אובססיה קלה.
כעקרון, מונית משדה התעופה הגדול, BKK, לעיר, תעלה לכם כ-500 באט, מונית משדה התעופה הקטן, DM, תעלה כ-300 באט.

מוניות בקאו-סן: (לא, לא קוראים לזה “קוואסן” אלא קאו-סן) – המוניות העומדות בצידי הרחוב בקאו סן הן “מוניות מאפיה” שמשלמות למשטרה כדי שלא יתנו למוניות אחרות לעמוד שם ולקחת נוסעים.. יעני חולשים על השוק. לא טוב ליהודים. תמיד נסו לעצור מונית שעברה בכביש ולא מונית שחנתה וחיכתה ברחוב לנוסעים, ותמיד התעקשו על מונה. לדוגמא, מקאו סן להואה-לומפונג, תחנת הרכבת המרכזית של בנגקוק, עם מונה לא יגיע ליותר מ-70 באט. בלי מונה, יכולים בלי להניד עפעף לבקש מכם גם 200 באט. שלא יעבדו עליכם.

אל תסעו בטוקטוקים בבנגקוק. זה תמיד יהיה יותר יקר ממונית עם מונה, עליו נתעקש כפי שכבר למדנו בשיעור הקודם. אפשר לנסוע בטוקטוק פעם אחת בשביל החוויה, וזהו, מספיק.

לקחתם רכבת לילה מבנגקוק? יופי! עכשיו אתם עושים צ’ק-אאוט מהגסטהאוס ב-12 בצהריים, אם זה גסטהאוס נחמד ונדיב במיוחד, והרכבת יוצאת בשבע וחצי בערב נגיד, ובינתיים אתם מבואסים לגמרי ויש לכם שעות להעביר ואתם לא רוצים ממש לטייל כי חראם, תזיעו נורא ואתם יודעים שלא תתקלחו איזה יממה… בקיצור, נשמע טריויאלי אבל לנו לקח זמן לעלות על זה – עושים צ’ק אאוט והולכים לבית חב”ד! שמים את הדברים, הולכים לסידורים, אפשר להשאיר שם את הילדים לשחק אפילו. אוכלים איזה חומוס, מספיקים איזה מסאז’, אנא עארף, מה שאתם רוצים לעשות תעשו, זה הטיול שלכם! וכמו קינגים אתם תופסים לעצמכם מונית להואה-לומפונג, לפי ההנחיות בסעיף הקודם, ואתם מבסוטים משו אש.

בית חב”ד בנגקוק. כמה שרצנו כמה!!!

איני יכולה להדגיש זאת מספיק: טוסו עם כרטיס הלוך בלבד. בשונה מאירופה וארה”ב, אליהן אין הרבה הבדל בין כרטיס בכיוון אחד לבין כרטיס הלוך ושוב, טיסות למזרח *כן* יותר זולות לכיוון אחד.
אתם יודעים מתי אתם יוצאים, אתם לא יודעים מתי ומאיפה אתם חוזרים. ולא, מסתבר שכרטיס עם שינוי אחד חינם (של תאריך או של מיקום) זה לא מספיק טוב. מניסיון.
הנה הפוסט על היום בו היינו אמורים לחזור ארצה. הלכו הכרטיסים.

ויזה לתאילנד.
אני אנסה לעשות את זה קצר ומתוק, למרות שהראיס אמר לי לא להיכנס לנושא הזה ולמרות שיש על זה אינספור דיונים בכל קבוצת פייסבוק של מטיילים, ולכן דיסקליימר – תמיד תבדקו בעצמכם כי נושא הויזות לתאילנד הוא דינמי ומלא בדיס-אינפורמציה. מה שאכתוב כאן הוא למיטב ידיעתי ונכון לעכשיו.
אז בתאילנד יש ויזת תיירים ל-30 יום שתקבלו בשדה התעופה בחינם וללא כל הכנה מראש. אם זה מספיק לכם, סיימתם בכך את ההתעסקות. כשתנחתו בבנגקוק, פשוט לכו לתור ההגירה של “ויזה און ארייבל” ונגמרה הסאגה.
אבל אם אתם באים לטווח ארוך, אתם צריכים ויזה בדרכון ואת הויזה הזאת עושים בשגרירות תאילנד בהרצליה פיתוח, אם אתם בארץ כמובן.
יש שני יתרונות לויזה שעושים בשגרירות התאית בישראל, אחד – אינכם נדרשים להציג כרטיס טיסה ליציאה מתאילנד (כשעושים ויזה לתאילנד בשגרירות תאית בסינגפור, בורמה או ארצות שכנות אחרות, תידרשו להציג כרטיס כזה וזה מנג’ס), השני – ניתן לעשות שתי ויזות עוקבות, כל אחת בת 60 יום וניתנת להארכה ב-30 ימים נוספים מבלי לצאת מתאילנד, כך שתקבלו למעשה חצי שנה עם יציאה אחת באמצע (אחרי 3 חודשים, כדי להפעיל את הויזה העוקבת). כיום (ממש חדש, בבורמה למשל עוד לא ידעו לפני כמה שבועות על האופציה הזאת, בישראל נכון לאתמול כבר מציעים אותה – ), יש ויזה לחצי שנה עם יציאות כל 60 יום. לדעתנו הויזה הזאת היא פחות משתלמת משתי ויזות עוקבות שנותנות למעשה תקופה זהה (חצי שנה) ומחייבות יציאה אחת בלבד מתאילנד (כל “ויזה ראן” כזה עולה כסף, לשנע את כל המשפחה לבורמה/לאוס/סינגפור וכו’).
לגבי ויזות לילדים, אנחנו יודעים שיש אנשים קוּלים שלא עושים. אבל אנחנו חנונים ועשינו. מה שכן, לגבי הארכות לויזות לילדים… אומר זאת כך – כשיצאנו מבנגקוק לבורמה ל”ויזה ראן” לפני חודש, החתימו לילדים “אובר סטיי” בדרכונים אבל לא לקחו מאיתנו קנס (למבוגר הקנס על אובר סטיי הוא 500 באט ליום, עד 20 אלף באט). תעשו עם זה מה שאתם מבינים.

Related posts:

טיול עם ילדים במזרח – טעויות נפילות ופדיחות חמש ארוחות בוקר במסע משפחתי במזרח שבעה טיפים על הום סקולינג במסע משפחתי בעולם