שמונה דברים שלא חשבתי עליהם מראש אבל הם מה זה רלבנטיים.
חודשיים וחצי במסע וזה מרגיש כמו נצח. כאילו מאז ומתמיד היינו ככה, יחד כל הזמן, בחופשה מתמדת, בתנועה מתמדת. לא מצליחה לדמיין איך זה היה כשזה לא היה ככה, כי ככה מרגיש כל כך טבעי, כל כך הכרחי. איך אפשר בכלל אחרת. איך אפשר לחזור ל”חיות משבת לשבת”.
בארץ שגעת בחירות וזה מרגיש רחוק מתמיד ומייאש כתמיד.
וחורף בארץ, שלג בפרדס חנה (אל תתחילו עוד פם עם ה”ברד רך” שלכם!!! כל כך קשה לפרגן ולהגיד “שלג”?!), ואנחנו מכאן מול הים, במוי-נה, ויאטנם.
ולכבוד זה שחודשיים וחצי זה ממש לא הזמן לסיכומי ביניים ומסקנות אישיות, הנה כמה דברים שחשבתי עליהם, ללא שום סדר חשיבות או קוהרנטיות כללית.
אתמול המרכזי אמר לראיס שהוא כבר “מכיר אותנו הרבה יותר טוב מפעם.” את כל המשפחה. אז קיוויתי, ייחלתי בדיוק לזה, אבל לא היה לי מושג איך זה ייראה כשזה יגיע. אז ככה זה נראה. ילד בן 10 עם אינטליגנציה רגשית של בת 30 (סליחה, בנים..) אמר את זה בצורה מאד פשוטה. והדגים: “למשל אמא, שכאן, כולנו, לא איכפת לנו לוותר ולהיות אחרונים, אפילו בעוגיות או קינוח.”
לא חשבתי על זה מראש אבל זה יכול להיות רעיון טוב, ביצ’ז, לארוז בדיקת הריון אחת או שתיים ואפילו פוסטינור קטן, שיהיה. אם גמרתם לעשות ילדים, כלומר. ואנחנו גמרנו לגמרי. ואנחנו כבר שנים עם שמ”פ (תעשו גוגל, אני לא עובדת אצלכם) אבל בינינו, בטיול זה טיפה פחות זורם לי, והגוף קצת מתחרפן גם, בקיצור חשבתי על זה שהיה יכול להיות מרגיע אם פשוט הייתי יודעת שיש לי את זה בתיק התרופות, למקרה ש. שלא יבוא. ולא שאי אפשר להשיג בכל מקום בעולם בדיקת הריון, כן? למעשה, רק לחשוב על הראיס מחפש פה בדיקת הריון ברחבי עיירת הנופש מוי-נה, חמוש בגוגל טרנסלייטור ושפת ידיים מתקדמת, זה עושה לי לצחוק כל כך חזק שנופל לי הרחם. גם זה פתרון.
מה שמזכיר לי. תיק התרופות. כולם אורזים אותו ואומרים, שלא נצטרך. אז תשמעו, צר לי להכריז את זה ככה לפרצוף שלכם, אבל אתם תצטרכו אותו. פלסטרים עפים פה כמו מנות מת’ ברחובות אלבוקרקי, פולידין ותרסיס ויטה מרפן הם אייטמים חזקים ביומיום שלנו וגם תחבושות ראיתי בחודשיים וחצי האחרונים יותר משראיתי בשנתיים וחצי בבית. כי ככה זה. מטיילים ונמצאים לא בבית, שווה נפצעים. נופלים מאופניים/טוסטוס, נתקעים בפינות של מיטות ורהיטים באופן כללי (כי באמצע הלילה הרגל שלכם לא יודעת בעצמה את הדרך… במקום זר, לפעמים כל יומיים במקום זר אחר..), מדלגים על מדרגה פה ושם ולא במובן האלגנטי של המילה, כל מיני כאלו. אם הייתי אורזת עכשיו מחדש את תיק התרופות, הייתי שמה בו עוד כמה דברים, עוד אנטיהיסטמינים, עוד משו לגרון, עוד משו לבטן, עוד פלסטרים וכאמור… בדיקת הריון, לא עלינו.
מה שמזכיר לי. עאלק בדיקת הריון, פחחחח תעשו לי טובה. אנחנו רוב הזמן בחדר אחד עם הילדים. ואני לא רוצה להיות גרפית, אבל בואו רק נגיד שאנחנו לא מהזוגות האלו שיכולים לעשות את זה ליד הילדים (הישנים!!!) בלי לרשום טראומה רצינית בנפשם הרכה. או אולי זה רק בראש שלנו, או עניין של הרגל, או… שכחתי מה רציתי להגיד. מרוב חסך. אקסקיוז מיי פרנץ’ ותעריכו את הדלת של חדר השינה שלכם, כל עוד יש לכם כזאת!
אולי רציתי להגיד שעוד לא פיצחנו את האטום שנקרא אינטימיות זוגית בטיול משפחתי ארוך טווח. יש המון אינטימיות זוגית אבל היא אחרת. אני צריכה לחשוב על זה עוד קצת.
לבשל ביחד. וואו איזה תענוג. בבית גם אהבנו לבשל ביחד אבל זה תמיד יצא לפועל רק בסופ”ש, במסגרת חיינו “משבת לשבת”. למי היה זמן באמצע השבוע. ועכשיו, הראיס יוצא לצוד בשוק כל בוקר, פירות ירקות מצרכים טרי טרי רק היום, על פי תכנון שאנחנו עושים ערב קודם. כן, זו סצינה חזקה, כל ערב אנחנו מתכננים מה נאכל מחר, האם רק בבית או נשלב גם ארוחה בחוץ, מכינים רשימה, בבוקר הראיס מדווש על האופניים לשוק, לפעמים שוב בהמשך היום, אם רוצים פירות ים או משו מהשוק השני, שבכיוון השני של הדיווש. אנחנו מבשלים ביחד, מגלים יחד מה עושים עם ירק שחשבנו שהוא סוג של תפוד והסתבר שהוא ממש דומה לצנון, אולי הוא אפילו צנון, ומה עושים עם צנון, בחיים לא נגעתי בבית בירק הזה… אז גילינו יחד מה לא לעשות איתו (צ’יפס. מריר ולא מגניב) ומה כן לעשות איתו ויצא פגז (-סלט קטן ורענן של צנון פרוס דק, מנטה קצוצה, שום קצוץ קטנטן, לימון ומלח. יאם יאם! בא כל כך טוב ליד הלביבות המטוגנות מפירה כרובית ותפודים, שתרמו את ציר הירקות בו בושלה קצרות אך נחושות השעועית הירוקה עם החמאה והשום, בזמן שהספיק כדי להתקין סלט ירוק עם מנגו ובזיליקום, בעבודה משותפת שלי ושל הבכור כי באמצע הסלט נחתכתי עמוקות ונזקקתי לאשפוז קצר בחברת תיק התרופות, שם, שם.) בקיצור מפה לשם הותקנה ארוחת ארבע מנות, שלא תחשבו שאנחנו משחקים פה בפרודוקטים ומרעיבים את הנייטיב’ס בינתיים.
מה שמזכיר לי. “מה נאכל” זה בערך העניין העיקרי שאנחנו מתלבטים בו ביומיום שלנו פה. הימים עוברים כל כך מהר. קמים מתי שקמים, שוק, ארוחת בוקר, קפה. הילדים יושבים ללמוד. עד שמסיימים זה כבר זמן לים (או להתלבט אם ים) או אפילו להתחיל להכין צהריים. קצת צ’יל אאוט אחרי ארוחת צהריים. שיט שוב פספסתי שקיעה. כי היא פה כל יום והיא זמינה ואני כזאת עצלנית, יא ווארדי. מחר, אני מבטיחה לעצמי. מחר. ארוחת ערב. הילדים משחקים. אני מתחברת קצת לאינפוזיית-חברות בוואצאפ/פייסבוק/מייל. בין לבין אני מפרנסת פה, לא נשכח. הראיס בתכנונים, לאן ניסע מפה, גסטהאוס או בית, כן נספיק את צפון ויאטנם וכמה ממנה, האם פיליפינים או נפאל באפריל, החלטות החלטות, ובחיים לא ראיתי אותו כל כך מאושר, כל כך רגוע.
תמיד חשדתי שזמן איכות זה חרטא. עכשיו אני יודעת. משפחה זה זמן כמות, זו הזמינות שלי כשאני נוכחת, אני פשוט פה, ואם אחד מהילדים שלי רוצה חיבוק הוא פשוט ניגש אליי. אני כאן. זו הזמינות של הראיס, אני לא מחכה לו, הוא כאן. אני לא מתעצבנת למה הוא עוד לא הגיע, הוא כל הזמן כאן. אני יכולה לעבוד ולקטר שהאינטרנט לא זז, הוא כאן לידי, יכולה להושיט יד כל רגע ולגעת בו. הזמינות הזאת של כולנו לכולנו היא פשוט כמו ללמוד לנשום מחדש. כל כך טבעי, כל כך בסיסי, כל כך לעומק.
וכמובן, אי אפשר בלי איזה “אתה רואה שצדקתי?!” אחד לפחות. לפני שנסענו אמרתי לראיס, אתה תראה, חודשיים וחצי לתוך המסע, אנחנו לא נבין איך לא עשינו את זה קודם, ממה כל כך חששנו ואיך לעזאזל חוזרים מכל היופינס הזה. כי סבל זה לחלשים. באנו להנות!
איזה כיף לקרוא אותך. ומעורר ציפיות. שולחת לך חיבוק חוצה ימים ויבשות.
כמה מרגש לקרוא אותך. לחשוב עליכם.
זכיתם בזכות ענקית לחיות חיי יום יום בלי העול של היום יום.
היי, מה שם הגסטהאוס שישנתם במוי נה? תודוש
Hoa Bien