בתמונה: מה שכן הצלחתי לצלם בחצר שלנו.
רבים תוהים בלבם, וואלה זותי, התברגנה. היא והראיס, פקה פקה פקה, תכלס חזרו היישר לעומקי המטריקס. מה ניש.
ובכן, אספר לכם בקטע אחר יעני בלי קשר, על משו שקרה לי השבוע.
נקרא לזה פרדוקס על הבוקר.
ומעשה שהיה כך היה. בוקר חמים פרש כנפיו על וולס הצפונית (ככה קוראים לפרבר שאנחנו גרים בו. נורת’ וולס. ואני שואלת אתכם.). הדק הלבן בפאטיו התהדר לראשונה ברהיטי גן, שקנינו ב-40 דולר יד שניה. הכנתי לי קפה והתיישבתי לשתות אותו שם, בלב הפסטורליה המטריקסית הזותי. פלזנטוויל.
ולפת-פתע, פרדוקס קיומי: שתי ציפורים כחולות, מהממות ביופיין, מתעופפות בחצר. אני מתה לצלם ולהראות לראיס, אבל אי אפשר. הן יפות רק כשהן עפות. בום!
ואם נרחיב רגע את ההרהור הזה, קלישאתי ככל שיהיה, החצר שלנו ענקית במונחים ישראליים, די צנועה במונחים אמריקאיים, מוקפת גדר שלא ממש רואים אותה ותכלס משתלבת בנוף, שהוא חורשה למעשה. את הציפורים זה לא מעניין שיש גדר, הן בכלל לא יודעות עליה. העולם הוא ביתן וזה שחלקו עובר בחצר שלנו, אין לזה שום משמעות עבורן. ההרהור הזה עושה לי צמרמורת נעימה ברקות.
בעיניי, לעוף זה לבחור. אפשר לראות איך חופש הבחירה עובר כחוט השני בכל הקריירה שלי, מימי זהר כבר בדקה, דרך הגלולה ועד מה שאני עושה היום, שאני עדיין לא חולקת איתכם אבל קשור מאד לחופש בחירה ולגלולה האדומה וללעוף.
למה חופש בחירה כל כך חשוב לי, אני לא יודעת, אבל לשמחתי הוא ערך שהראיס שותף לו כעליון במרחב השיקולים שלנו ובבחירות שבסופו של דבר נקראות החיים.
למשל לגור 3 דקות מהעבודה של הראיס. זו היתה בחירה מאד מדויקת עבורנו ועם כל יום שעובר זה יותר ויותר ברור לנו שבחרנו פשוט מעולה. והיו אנשים, תמיד יהיו כאלו, שהרימו גבה על המיקום שבחרנו, זה לא מיקום שגרתי בקרב הישראלים שעושים לכאן רילוקיישן. אבל לנו הוא מתאים פיקס. תומך בחופש שלנו ברמות אחרות יעני.
למשל המכוניות שלנו. מכונית אחת גדולה, משומשת כמובן (אנחנו בחיים לא קונים אוטו חדש, זה אדיוטי בעינינו), שעלתה מעט כסף, ומכונית אחת קטנה, גם היא משומשת, גם היא עלתה מעט כסף, שכיף לחנות איתה בפילי או סתם לצאת איתה בערב במקום עם הטנק. מכוניות זה דבר שמסיע אנשים ממקום למקום, ותו לא. הבחירה שלנו להישאר צנועים גם בזה, פינתה הרבה תקציב. זה בסדר, חלק מהתקציב הזה מנוצל לכל האוכל האורגני שאני קונה, בנסיון להזין את המשפחה באוכל אמיתי ולא לאכול באמריקאית. או כמו שאמרה קטנת הבית, לא נגעתי: “מה שהילדים שאוכלים בקפיטריה אוכלים, זה לא אוכל אמיתי אבל לפחות זה לא חטיפים. מה שאוכלים הילדים ששולחים להם לאנצ’ בוקס, חוץ מאיתנו, זה חטיפים! פשוט זיפ-לוקים עם חטיפים, אמא!” לא משנה ששניה אחר כך, המשפט הבא היה “אמא תדעי לך שאת קצת מגזימה עם העניין הזה של אוכל אמיתי” אבל למה להרוס פואנטה יפה.
למשל הבחירה בסופו של דבר כן לשלוח את הנייטיב’ס לבתי ספר ציבוריים. ובדקנו אופציות (אין חופש בחירה בלי אופציות כידוע), אבל הבנו שאם בסוף המטרה היא שהם יצאו מהתקופה הזו עם אנגלית מצוינת, אז בית ספר ציבורי הוא בחירה יותר תומכת מאשר דמוקרטי פרטי שהוא כל כך יקר שילדים הולכים אליו רק פעמיים בשבוע, והוא במרחק שעה נסיעה. שזה גם לא מאד אקולוגי, אגב. צרכנות מוגזמת זה אולי הדבר הכי לא אקולוגי שאנשים במטריקס עושים, ואנחנו משתדלים לתרום את חלקנו לתרבות האנטי-צריכה. וגם תענוג לשמוע את הנייטיב’ס מקטרים כשהם הולכים ברגל לביצפר. מוזיקה לאוזניי.
כמו כן, ואיני יכולה להדגיש זאת יותר מכך, יד שניה. איזו אהבה. איזה סיפוק. לקנות ריהוט גן בארבעים דולר ממשפחה שעוברת לפלורידה, תגידו לי אתם אם זה לא לדפוק את המערכת.
והגלולה, כמו הגלולה, אוהבת לעשות דברים בדרכה. אז גם את הרילו’ הזה אנחנו עושים בדרכנו, למשל התמזלנו שאחותי גרה ממש קרוב אלינו בניו יורק, אז במקום להיות רחוקים גאוגרפית מכל המשפחה כמו שבדרך כלל קורה ברילוקיישן, אנחנו דווקא יותר משפחתיים משהיינו כבר שנים.
סופ”ש ארוך של ממוריאל דיי משפחתי לכולכם ביצ’ז!
ככ אוהבת את מה שאת כוכבת😘😘
תודה 🙂