אתמול כתבתי סטטוס בפייסבוק שלמעלה מ-260 נשים עשו לו לייק אבל הוא לא היה אמת. למעשה הוא היה אפילו די רחוק מהאמת. כתבתי אותו כי צירוף המילים “נשים עושות כלום” עלה לי בראש כדיסוננס לוייב שאני קולטת מהפיד שלי לאחרונה, זה פשוט מאד מאד שיעשע אותי. הרי נשים לא עושות כלום לעולם. אנחנו תמיד עושות משהו, בדרך כלל יותר ממשהו אחד באותו זמן, ברור.
אבל עכשיו אני מרגישה שקרנית. אז בואו נדבר על האמת. אנחנו בתאילנד כמעט חודש. ארבעה שבועות מחר, למעשה, מהיום שטסנו. רוב הזמן הזה אנחנו בקו טאו, אי קטן וקסום (כמו שאומרים). הגענו לפה כדי שהראיס יעשה קורס “דייב מאסטר”. חשבנו שזה הגיוני להתחיל פה את המסע שלנו, שתאילנד היא קלה לעיכול יחסית ליעדים במזרח, שבזמן שהוא עושה את הקורס אנחנו נהיה בחופשה קסומה (עוד פעם אחת אני אומרת את המילה הזאת אני מבקשת שתביאו לי דלי) והכל יהיה מהמם.
ובכן. במציאות זה לא בדיוק ככה. לקח לי שבוע לקלוט את זה, עוד שבוע לעבד את זה ועכשיו כשאנחנו כבר רואים את הסוף של הדייב מאסטר, אני כבר יכולה לדבר על זה, ותשמעו חברים, אמביוולנטיות זה כאן.
כי חצי מהזמן אני מרגישה שאני לא עושה כלום ובחצי השני (החצי הגדול!) אני חושבת לעצמי, יא וורדי אני נטחנת פה!!!
במציאות, אני קודם כל רוב הזמן לבד עם הילדים כי הראיס בענייניו. וזה אחרי שהייתי איתם חודשיים תמימים ביולי-אוגוסט בארץ, בלי קייטנות מיינד יו ותוך כדי לעבוד כמעט רגיל. אחר כך הייתי איתם כל החגים, בבית, תוך כדי שהראיס לחוץ על ענייני עבודה ושנינו ביחד לחוצים על ענייני קיפול החיים שלנו לתוך ארגזים, ניירות, מיילים וסידורים ללא סוף. הגעתי לטיסה עם הנשימה האחרונה של בלון החמצן, אם להשתמש במטפורה ההולמת את קו טאו, ואז גיליתי שנדרשת פה וואחד נשימה עמוקה נוספת.
במציאות, לא רק שאני לבד עם הילדים רוב הזמן, אלא שמסתבר שלא כל כך זול פה כמו שחשבנו, וצריך להיות די, שלא לומר מאד, שלא לומר בטירוף – מחושבים עם הכסף.
בנוסף, הבית ששכרנו נמצא במעלה ההר וכל יציאה ממנו וחזרה אליו כרוכות בכמה עליות וירידות די עצבניות, אני שופכת פה מנוע שלוש פעמים ביום בממוצע.
בנוסף, מסתבר שבקו טאו, עונת המונסון ממש לא נגמרת בקיץ ונובמבר הוא חודש די גשום, כך שיש פה ימים שאנחנו לא יכולים ללכת לבריכה ודי תקועים בבית, לפעמים כל היום.
ויש עוד כל מיני “בנוסף”ים אבל לא אלאה עד כדי כך. אה, כן, בנוסף אחד אוסיף בכל זאת – הלימודים של הילדים, שזה משהו שלגמרי תכננתי שהראיס יתעסק איתו, ובכן, גם זה עליי. ובואו נגיד שמורה אני לא וגם סבלנות זה ממש לא הצד החזק שלי וזה מצטרף לשורה די מכובדת, מכובדיי, של דברים שממש לא חשבתי שיהיו כך.
את כל זה לקח לי שבוע להבין ועוד שבוע לעכל והיתה הרבה מרמרה בשבועיים האלו, אני מודה. אני מודה שגם עכשיו, אני בעיקר מחכה שהתקופה פה בקו טאו תסתיים, הראיס מפרפר די בטירוף כדי לסיים את הדייב מאסטר שאולי פה המקום לציין שגם זה היה, ובכן, טיפה שאפתני, לתכנן לסיים דייב מאסטר פה בחודש. מדובר ברשימה עמוסה, על גבול המטורפת, של מטלות שרובן לא תלויות בו והוא צריך לשבץ אותן איכשהוא לסוג של פאזל הזוי שחלקים ממנו זזים כל הזמן בלי התראה מוקדמת. מסוג הדברים שרק הראיס יכול.
מפה לשם מה שקרה זה שבימים הראשונים שלנו כאן, כשעוד היינו במלון ולא בבית השכור, עשיתי מהלך עסקי קטן שהיכה גלים שלא צפיתי ויצר צונאמי של עבודה (ופרנסה, תודה לאל), משו בסדר גודל של עבודה של רבעון בארץ, שלא לומר חצי שנה, כך שלמעשה אני עובדת פה בטירוף כמעט מהיום שנחתנו. זו ברכה, על זה אני ממש לא מתלוננת, להיפך, זה יצא בול, כי אם ממילא אנחנו לא מטיילים כרגע, ויש לי ווייפיי רוב הזמן, אז אני למעשה מנצלת את החודש הזה הכי טוב שאפשר.
ומתגנבת מחשבה, שכנראה זה לטובה שלא עברנו ישר ממאה לאפס. משיא האטרף לשיא השאנטי. כן, יש רצון לבחון את הנושא של השאנטי במסע הזה. השאלה האם אנחנו אנשים שמסוגלים להיות בשאנטי היא שאלת מפתח שהונחה על השולחן כבר בתחילת הדרך, וללא ספק עוד נעסוק בה רבות.
אבל בינתיים, זה סוג של מעבר רך. זה עדיין סטייט אוף מיינד של “צריך”, הרבה “צריך” אפילו.. אבל מתחיל להסתמן גם הרבה “אפשר” וזה מסקרן.
ואני עוצרת כאן, לפני שצונאמי של אופטימיות יציף את כולנו ואף אחד מאיתנו לא יידע מה לעשות עם זה, כי בארץ אש בוערת ובפרדס חנה נותנים דו”חות חניה.
