לקחנו את הגלולה האדומה

פאזה שונה של חיים בקופנגן

פעימת החיים משתנה תדיר. עכשיו זמן אחר, זמן של משק אוטרקי, יחידה אחת של חמישתנו, מחוברים בעבותות, פועמים יחד. הרבה זמן זוגי, הרבה זמן משפחתי. החוף השתנה ב”עונת השיא”, המון אנשים מסביב ואנחנו פועמים דווקא פנימה.

אם אני מנסה לדמיין חיים בהם אנחנו לא נמצאים פיזית יחד, חמישתנו, כל הזמן (או כמעט כל הזמן), אני מצטמררת. המחשבה מזעזעת אותי. לחשוב לחזור לחיים בהם כל אחד מאיתנו מבלה את מירב שעות העירות בעיסוקיו (עבודה, בית ספר…) והמפגש במרחב המשותף שלנו מצטמצם לכדי שעה וחצי או שעתיים ביום (כלומר בערב), אני מתחלחלת. בכנות, לא חושבת שנוכל לחזור לצורת חיים כזו.

עברנו לתרגל יוגה ביחד, הראיס ואני, בבוקר במרפסת מול הים. התרגול בסטודיו כבר היה פחות תומך עבורנו לאחרונה, הבקרים נמתחו לאינסוף והרגשנו שזה פחות מתאים. קנינו שני מזרני יוגה ויצרנו תרגול משותף. הראיס אחראי להעיר אותי בבוקר, הוא ממילא כבר ער. בשבע וחצי אנחנו על המזרנים. מקל קטורת נעוץ בבקבוק פלסטיק חתוך ממולא בחול. פשוט. אני מנחה אותנו במדיטציה ובחימום ואז הראיס מנחה אותנו בברכות השמש ובתנוחות. בתשע בבוקר שנינו כבר אחרי מקלחת, מכינים ארוחת בוקר ביחד. לא תמיד, לפעמים אנחנו נובחים “תכינו לעצמכם טוסטים”.

אבל קופנגן, כמו קופנגן, לא מוותרת על הפעימה האותנטית שיכולה להשתנות בכל רגע. הבוקר למשל, התכנון היה יוגה ביחד ואחר כך שיעור וואטסו לי ועיסוקים שונים לראיס.
בפועל, כשסיימנו את המדיטציה, הוא הסתכל עליי ואמר, אני מה זה לא בנוכחות… הסתבר שכל אחד מאיתנו חשש לבאס את השני. מפה לשם גלגלנו את המזרנים, הכנו טוסטים וקפה וחזרנו למיטה לראות פרק של דאונטון אבי. ואז המורה שלי לוואטסו שלח לי טקסט שהוא מרגיש לא טוב, ביוש ים, היוש יום של בישולים ואפייה! נטגן חצילים, נקלה ירקות לאנטי פסטי, נאפה עוגיות, נבשל דאל ועוף… אם יהיה בזיליקום, נכין פסטו. אין לדעת.

ואם כבר מדברים על אוכל, יש לי סיפור חמוד ובסוף שתי הצעות לשדרוג שניים מהמתכונים שרצים פה חזק מאד, לעוגיות קוואקר של קרין גורן ולעוגת “חצי נחמה” עטורת השבחים.

ובכן, מזה זמן אנו תוהים שלא לומר מתמרמרים, איך ייתכן שאנו חיים על אי טרופי בינות לעצי הקוקוס, יש להשיג פה ובזול כל תוצר קוקוס שעולה על הדעת (מי קוקוס, חלב קוקוס, שמן קוקוס ועוד), ורק קוקוס לעוגה קשה להשיג ולפעמים שבועות שממש אין, באף סופר מרקט וגם לא בשוק. הזוי, לא? מה כבר ביקשתי?? פתיתי קוקוס, להכין חצי נחמה ולשדרג עוגיות, האבנט דה ג’ואיש פיפל סאפרד אינאף??

The coconut team. Monkey and its trainer picking the coconuts from the tree.

ואז לפני כמה ימים, היה אצלנו חברנו אור, מטייל צעיר שנמצא בקופנגן כרגע והוא אמר, מה קרה לכם, עליי! סוגר לכם את הפינה! והגיע למחרת עם כמה קוקוסים שאסף ליד החניה של הטוסטוסים ועם מכשיר שנתנו לו הבורמזים שהוא מיודד איתם, מכשיר שמגרר את הקוקוסים. כמה פשוט.
מיד נפתח מפעל קטן על המרפסת שלנו ותוצריו כך וכך: פתיתי קוקוס מלוא הקופסא (שתי חצי נחמות כבר נאפו מאז), חלב קוקוס שבושל לקארי דלעת עוד באותו ערב, וצנצנת מסתורית שאור והראיס טוענים בתוקף שתהפוך לחומץ. אל תשאלו כי לא הבנתי.

Or and the coconut flakes factory

והבטחתי לכם שדרוגים – אז ברור שהשדרוג המהותי הוא עצם זה שאני אופה עם פתיתי קוקוס טבעיים לא מעובדים לא מומתקים והמרקם זה משו שאין לתאר. אבל על הדרך נתקעתי בלי מספיק סוכר ומסתבר שחצי נחמה נהנית לא פחות כשמכינים אותה עם בקושי חצי כוס סוכר במקום 3/4 נדיבים… כמו כן עוגיות הלהיט האלו של קרין גורן, משתדרגות פצצה כשמחליפים חלק מכמות הקוואקר שבמתכון, בפתיתי קוקוס. יצאו לי גם יותר טעימות וגם איכשהוא יותר זקופות, ואני נשבעת שזה לא קשור ליום האישה.

Related posts:

קופנגן עם ילדים