לקחנו את הגלולה האדומה

אז מה, איך קופנגן עם ילדים?

או – לאחוז במנגו בשני קצותיו

אנחנו פה כבר חודש שני. היינו פה חודש, יצאנו לבורמה לעשות ויזה נוספת לתאילנד, טיילנו קצת וחזרנו הביתה.
ככה זה מרגיש. ולחשוב שלא היינו אמורים להגיע לפה בכלל. כי היינו כבר בדרום, באיים, בתחילת המסע. חודש בקו טאו. לא ההצלחה המסחררת ביותר, כבר הודיתי.

כשחזרנו לתאילנד מהפיליפינים, הבנו טיפה באיחור שאנחנו רוצים להיכנס לתאילנד על ויזה ארוכה ולא על ויזת תיירים של 30 יום שמקבלים בשדה התעופה. מכיוון שכך, עשינו ויזה בשגרירות בסינגפור. מסתבר שיש שגרירויות שניתן לעשות בהן שתי ויזות עוקבות ולא רק ויזה אחת, אבל סינגפור אינה אחת מהן. באסוש. לא נורא, יצא לנו 16 יום בורמה בגלל זה. אז זהו שגם בבורמה אי אפשר לעשות שתי ויזות עוקבות כך שאנחנו פה עד סוף דצמבר ואז נצא לעשות עוד ויזה וככל הנראה נחזור לכאן. כי זה מרגיש כמו בית. כי יש פה אנשים מדהימים שנהיו חברי נפש. כי יש פה ויפי סבבה ואנחנו יכולים לעבוד.

אז חשבתי, מה, לכתוב פוסט קצר,ככה של שתי מילים (גן. עדן.)? קצת פדיחה. ואחר כך אני גם אתבאס שלא תיעדתי את כל הדבר המהמם הזה שעובר עלינו פה, שנקרא קופנגנוש. אז מנסה.

אז כמו שכבר הודיתי, כי אני לא אחת שמכחישה את פדיחותיה, לא היינו אמורים להגיע לקופנגן. אבל באיזשהוא שלב התחלתי להרגיש קריאה לכאן. הבנתי שאני חייבת להגיע לפה, לא יודעת למה אבל חייבת. קריאה של הלב.
אז התחלתי לחפור לראיס וקצת לפני שהגעתי כבר דאון אנדר, מפה לשם הגענו לקופנגן. מצוידים כבר בחברים שנכנסו היישר ללב שלנו, מצאו לנו בית לידם ואף ניהלו משא ומתן קשוח על מחירו עבורנו, מרגישים בבית מהרגע הראשון. קסם.

על המעבורת בפעם הראשונה שהגענו לכאן, התרגשתי, הלב שלי בא לפה פתוח, מוכן להתאהב, וזה בדיוק מה שקרה. התאהבתי.
לשמחתי, לכולנו כל כך טוב פה שכבר ברור שאנחנו לא זזים מפה עד הודעה חדשה.
כשחזרנו מבורמה לכאן, זה כבר היה לחזור הביתה. כולנו התרגשנו. הנייטיב’ס חיכו לחזור לחברים שלהם, אנחנו חיכינו לחזור לכל ה-Bliss הזה שיש כאן ולחברים האהובים שחיכו ולאלו שהגיעו והצטרפו.

אי קטן שיש בו הכל.
סדנאות טנטרה, שיעורי יוגה, חופים מושלמים, ילדים שהנייטיב’ס יכולים לשחק איתם ולריב איתם ובאופן כללי להיות סוציאליים בטירוף, מטבח לבישולים כמו שצריך ואפילו חנות אורגנית שיש בה טחינה. אל ארז!
הלב נפתח פה כל יום יותר.
השכונה מתרחבת בעוד אנשים נהדרים.
קבוצת הוואצאפ השכונתית חופרת.
מה עוד יכולה אשה לבקש.

אז אנחנו גרים בבית קטן על החוף המערבי של קופנגן. אמרתי מערבי ואני מקווה שזה ברור שכאילו, שקיעות!!! אבל שקיעות מהממות זה האובייסט, אני אומרת, בואו נלך יותר חכם, נשים שקיעות מהממות וגם הפתעות (כמו עששיות שמגיחות לפתע מעבר לצוק הסמוך ונוסקות לשמיים או גחליליות או מישהו הולך שיווי משקל על גדר האבן או ים שמשתנה כל יום או סימני שיזוף שנעלמים…)

Our neighbordhood in Ko Phangan

Ko Phangan sunset

מהמטבח שלי יוצאות כל יום שלוש ארוחות פלוס נשנושים פלוס דרושות.
בקבוצת הוואצאפ כל היום יש מישהו תורן ששואל איפה הילדים שלו ומישהו עונה לו “אצלי”.
השייקים ששיר השכנה מכינה הם to die for. הראיס קנה היום גיטרה אז אני צופה ערבי ניגונים בקרוב, עם היוקלילי של ניר השכן, הגיטרה של הראיס ושיר ואני שמתאימות בהרמוניות, כי היא מצו ואני אלט.

יום אופייני בקופנגנוש? אין כזה. אבל תמיד תהיה בו יקיצה טבעית ושקיעה, כמעט תמיד יהיה בו ים. לפעמים יהיה בו תרגול יוגה או מדיטציה, סדנת טנטרה או התכרבלות קבוצתית, שיחה טובה עם חברה או שתיים (או חבר), אוכל טוב שיוצא מהמטבח המצחיק שלנו, והפתעות. קפיצה לעיר (עלק עיר) הקרובה תניב חומרי גלם לאוכל שלא חשבתי עליו, או ג’ינס שלא חשבתי שאני נכנסת אליו, או גיטרה.
עצירה לצד הדרך להגיד שלום לחברים יכולה להסתיים שלוש שעות לאחר מכן בטייק אווי של ארוחת ערב לנייטיב’ס כי כבר לא נעים.
פתאום ילדי השכונה נוטעים עץ או מציירים מנדלות או מתרוצצים שעות על החוף בין העצים, איזה ילד נכנס לבשל עם איזה מבוגר שבדיוק מתקין ארוחה, איזה מבוגר נכנס לשיחת נפש עם מישהו, שייק עובר מיד ליד, מישהו קופץ לעשות קניות ועובר לקחת הזמנות בשכונה, מדורה ושירה, איזה חוף ואיזה נוף ומדי פעם אנחה.
לא יכול להיות שאלו החיים. שלנו.
כל יום יותר טוב מקודמו.
שלא ייגמר לעולם.

Our daily routine, pancakes for all the kids around

The thing everybody is staring at is a gekko, a cute and noisy local lizard

ועכשיו בואו נהיה קצת יותר פרקטיים, למען לא תגידו שכותבים לכם פוסטים ולא יוצא לכם מזה כלום.
לקופנגן מגיעים במעבורת מסמוי Ko Samu (ארבעים דקות) או מסוראת טאני Surat Thani (שעתיים וחצי), המעבורות מגיעות למזח בטונג סלה Thong Sala, סוג של עיר קטנה שבה אנחנו עושים קניות וסידורים. כשאני אומרת סידורים אני מתכוונת ללהוציא כסף מהבנק, לא לסניף הדואר או לביטוח לאומי כן..? אגב, להוציא כסף מהבנק (הביאו עמכם דרכון) זה הרבה יותר משתלם מלהוציא כסף בכספומטים, מבחינת עמלות. שתדעו.

אנחנו גרים בסריטנו Sri Thanu, צפון מערב האי. סריטנו היא סוג של פרדס חנה בקופנגן, יש פה מרכזי יוגה תחת כל עץ קוקוס, מסעדות טבעוניות וכל השיט הזה. כולם פה מתחבקים כל הזמן אז ראו הוזהרתם. אם אתם מחפשים מקום שכל יום תמצאו בו איזה יוגה או איזו טנטרה או איזו מדיטציה או ג’אם או שירה מקודשת סביב איזו מדורה, עליי!

בונגלו או בית, ממש על הים בסריטנו, יכול לנוע בין 16 אלף באט (450 $) ועד 40 אלף באט (1100$)לחודש, תלוי כמה חדרים וכמה מפונפן אתם רוצים את זה. ארוחה במסעדה תאילנדית למשפחה כ-500 באט (14$, אבל האוכל אצלי הרבה יותר טעים), ארוחה בשוק האוכל כדולר לאדם. שוק האוכל בטונג סלה (שוק ערב) הוא מוצלח מאד והשוק של שבת עוד יותר אפילו.
טוסטוס לחודש כ-2500 באט (70$), שיעור יוגה כ-300 באט (9$) ואם תקחו מנוי או כרטיסיה יצא לכם יותר זול.
יש פה אטרקציה חביבה לילדים בסגנון “ווייפ אאוט”, 250 באט (7$) לתושבי האי.
על פי פרסומים זרים, יש פה גם מפלים וטרקים קטנים וחמודים אבל אנחנו עצלנים, עוד לא בדקנו. יש פה גם פילים אבל אנחנו לא עושים פילים.

That’s Dukdik the pig at Maguy’s place in Chaloklum

Related posts:

קופנגן – פאזה חדשה טיול עם ילדים במזרח – טעויות נפילות ופדיחות אטרקציות בצ’אנג-מאי תאילנד עם ילדים קו טאו עם ילדים – לא מה שחשבתם