לקחנו את הגלולה האדומה

קופנגנוש קהילתוש

מלא זמן לא כתבתי. מה אכתוב? ים, שקיעות, אוכל טוב, אנשים מדהימים, יוגה, וואטסו, שייקים, קוקוסים, שיחות עומק ספונטניות, גיטרות, צחוק ילדים, מדורות, יקיצה טבעית, שנ”צ פה שנ”צ שם.

לא נעים.

אבל מפה לשם, נוצרה כאן קהילה. וקהילה זה דבר שמעניין אותי. איך נוצרת קהילה, מה תומך בקהילה ובאנשים בה, מה קורה כשאנשים הופכים לקהילה, זה מעניין.

אנחנו כאן כבר די הרבה משפחות. חלקנו גרים ממש יחד באותו חוף, חלקנו בחופים הסמוכים או בג’ונגל הסמוך, במרחקים שלא עולים על 500 מטר זה מזה.
הייתי אומרת ההתיישבות העובדת אבל אנחנו לגמרי ההתיישבות המתבטלת.
חשבנו להקים איזה ועד, נגיד ועד בטלני החוף, אבל ג’י זה יותר מדי עבודה, ירדנו מזה והתאוששנו עם עוד קוקוס.

לפני שבועיים במהלך סיבובי משוגע, עברנו מביתנו הקודם (המתוק, שאהבנו מאד), לבית הכי מהמם שאפשר לדמיין, ממש על החוף, בית ענק ונעים עם מרפסת עצומה שזכתה מיד לכינוי “המתנ”ס”, כי כל שעות היום והערב אל תוך הלילה המרפסת מארחת אנשים וטף, לאו דווקא הטף של אותם אנשים אגב. רוב הזמן אין לי מושג כמה ילדים יש פה בבית אפילו. והמרפסת מארחת מעצמה. יש לה אישיות. אני רק מחזיקה את המרחב אבל באמת שחוץ מלאפות כמו משוגעת אני לא עושה כלום כדי לארח את כולם פה, זה פשוט קורה מעצמו, בנחת ובלי מאמץ.

אולי עוד לא הבשילו התנאים כדי לכתוב תשובות לשאלות האלו, של איך נוצרת קהילה וכל זה. ואני בכלל, אתם יודעים, יותר טיפוס של ברחל בתך הקטנה. אז ברחל בתנו הקטנה, עשרה דברים שקורים לך כשאת חיה בקהילה של אנשים רגועים ומאושרים על החוף בקופנגנוש.

שבט נשים גם יחד#1
כמו פעם, אני יושבת ומודטת מדיטציית סירוק כינים משערה של שכנתי. זה מרגיע מאד וכך זה אמור להיות. היא יושבת בחיקי, אני מעבירה בשערה שוב ושוב את אסי2000, בעלי החוקי, מסרק הכינים הטוב בעולמות, אנחנו מקשקשות ומצחקקות לנו. היא אשה-אחות. אנחנו קהילה.

שבט נשים גם יחד #2
אחת מאחיותינו קפצה לכמה ימים עם המשפחה לסינגפור. ניו יורק של המזרח. עושה קניות לכולנו, של דברים שווים שאי אפשר להשיג במזרח. כמו תחתונים. אין תחתונים שווים לנשים בעלות אגן ים תיכוני במזרח, פשוט אין. אבל בסינגפור יש, אז אחותנו הניו יורקית מארגנת את כולנו, באמצעות קבוצת וואצאפ שהוקמה אד-הוק. השבט של ימינו יודע להיעזר בטכנולוגיה.

שבט נשים גם יחד#3
בארור שכולנו מסונכרנות על הסייקל החודשי. זה נוח. כל הקריזות באותו שבוע ואחר כך רגוע בכל רחבי הקהילה. גברינו האהובים יכולים להתלונן בצוותא בעוד אנחנו נובחות בצוותא. מושלם.

כל ילד צריך חוג
אין בעיה. חבר קהילה יקר הוא מאמן אמנויות לחימה ותיק, המרכזי שלנו סחף אחריו את כל ילדי הקהילה לאימון ג’יו ג’יטסו יומי. בוקר בוקר הם נאספים בחוף, אימון בוקר. תענוג.
אחר הצהריים בדרך כלל הנייטיב’ס הולכים לחוף, נכנסים לים עם הסאפ, קצת שטים, קצת רבים, קצת נפצעים. אחלה.
אחותנו אמנית המנדלות סוחפת איתה מעת לעת ילדים לסשן ציור מנדלות ספונטני, אמא אני לא רוצה להיגמל, אמרו את זה קודם לפניי.

כמה ילדים נכנסים בג’יפ
בספירה האחרונה, שתועדה בסרטון בעל פוטנציאל ויראלי משמעותי, אשר הופץ בתפוצת קבוצת הוואצאפ של הקהילה, נספרו יוצאים מג’יפ אחד לא פחות מתשעה ילדים. חלקם גבוהים ממני, מיינד יו. בדרך חזרה הם היו עוד יותר צפופים, אחרי שהמשפחה שלקחה את כולם גם פינקה את כולם בופל בלגי משובח וכמו כן אספה הזמנות לקניות מהסופר לחברי הקהילה בפזורה הקופנגנית. יש מצב שהיה צפוף אבל וואלה, לא שמעתי תלונות.
כמו כן דווחו לי אתמול שמאז כבר נשבר השיא ועומד על עשרה ילדים. אעדכן.

עוד יום של בליס
וככה זה כל יום. יקיצה טבעית. חלק מהקהילה הולכים ליוגה של 7 וחצי בבוקר וחלק ליוגה של 9 וחצי. נחשו איפה הראיס ואיפה אני. בואו נגיד שכשהמורה שלו, שהיא שכנה וחברת קהילה נכבדת, חוזרת מהשיעור, אני יודעת שתכף אני צריכה ללכת לשיעור שלי. מה אני משוגעת לקום ליוגה בשבע וחצי?! וחוצמזה היא קורעת אותם שם. וכך ממשיך היום. בכל רגע נתון, יכול מישהו להתיישב פתאום במרפסת ויכולה לצאת מזה שיחה פצצה, או מלא צחוקים, או גם וגם. מתישהוא יצטרפו גיטרות בדרך כלל. לפעמים הולכים לסאונה ביחד, לפעמים לים, לפעמים לדרינק או לאכול. ומה שלא קורה במרפסת, קורה בקבוצת הוואצאפ שאני לא יכולה לגלות לכם איך היא נקראת כי זה ממש פדיחה.

לבכות לכם
קורה שבוכים. אצלי? קורה הרבה. בכיינית אני. אבל בקהילת בטלני החוף, זה ממש בסדר. קשת הרגשות יכולה להיות מוכלת, הרי רוב הזמן כולנו באורות, חיים בגן עדן וכל היום “לא, איך זה יכול להיות היופינס הזה??”, אז כשאת בוכה, את יוצאת למרפסת שלך ויושבת לבכות יפה, לא מליטה את הפנים, לא מסתירה ולא חונקת. בוכה מכל הלב והתמיכה המדויקת כבר תגיע. חיבוק מעולה מאח או אחות, יד עושה לי מעגלים על הגב, בואי לים.

ספונטניות
ספונטניות תומכת בקהילה. בהיווצרותה, בשגשוגה. וחיי האי בפזורה הקופנגנית הם ספונטניים. את יושבת במרפסת, חברים עוברים, אומרים בואי לסאונה. את קמה כמו שאת, עם הגלביה, בלי חזיה ותחתונים אפילו, חוטפת את התיק ונוסעים. כבר חודשים לא אמרתי את המשפט “שניה, אני רק אתארגן”. אין מה להתארגן, קמה, הולכת. ובבוקר שאחרי הסאונה, כולם מדברים על איזו הזעה מצוינת רצה ביוגה כשהכל פתוח מהלילה בסאונה. גם הנקבוביות שלנו אוהבות ספונטניות.

בבוקר רק חיוכים וכלים וקקי עושים בבית
כשאת חיה בקהילה, האנשים סביבך יודעים שבקפה של הבוקר זה רק חיוכים. לא מתחילים לדבר אתך. יודעים.
וכשיושבים במרפסת של אחד הבתים ומישהו אומר “טוב יש לי קקי”, תמיד יהיה מי שיזכיר לו, אחי, קקי עושים בבית.
בדיוק כמו שכשבאים לאכול במתנ”ס, כולם מביאים כלים מהבית ולוקחים אותם בחזרה לשטיפה.

אוכל
אין דבר שתומך בקהילה כמו אוכל. ריבוי המטבחים בקהילה מאפשר כל מיני דברים נעימים. כמו לשבת על המחשב בחדר העבודה שלנו הפונה למרפסת ולים ולראות מהחלון את אחינו המטייל עם בתו התינוקת (תתחילי ללכת כבר לולי! שברת לאבא ת’גב!), עוצר ליד צלחת הפנקייקס שנשארה על השולחן במרפסתנו וקוטף אחד לקטנטונת.
כמו להסתובב בערב לא בדיוק רעבה אבל עם חשק למשו קטן, לסגור פינה עם תפוח ורבע לוטי במרפסת של השכנים, בא לי בול.
כמו לשבת בשקיעה ולחשוב, וואלה לא בא לי הפקה עכשיו לארוחת ערב, לפת-פתע נוחתות שתי קעריות מרק על השולחן, בתיאבון. אחד המטבחים השכנים הרעיף שפע, תודה!

ולא אמרתי מילה על ערבי שישי, על החומוס בצהרי שבת, על עוגות השמרים, על זה שברגע זה ממש שניים מהנייטיב’ס שלי בבילוי בהשגחת מבוגר שאינו קשור איתי בקשרי נישואין וקטנת הבית בבילוי כנ”ל אבל אחר. ועל כמה פעמים ביום מישהו שואל בקבוצת הוואצאפ הקהילתית אם מישהו ראה את הילדים שלו. לא נעים.