שלשום בלילה שכבתי במיטה בגסט האוס בקאו סוק וחששתי עמוקות. חששתי? התכוונתי להגיד פחדתי ממש. למחרת בבוקר היינו מתוכננים לצאת לדרך צפונה, התכנית המקורית היתה לנוע דרך היבשה מהדרום (קו טאו היתה הנקודה הדרומית ביותר ממנה התחלנו לזוז) צפונה, לכיוון הגבול עם קמבודיה.
מה שהיה מתוכנן לבוקר שלמחרת היה נסיעה ארוכה באוטובוסים מקומיים, עד פראצ’וואפ קירי קאן, עיירת חוף שנמצאת בערך שלוש שעות נסיעה דרומה מבנגקוק, וכ-9 שעות נסיעה מקאו סוק, נקודת היציאה שלנו בבוקר.
כשקמנו בבוקר, עוד היינו די הפוכים כי הג’ונגל ממש רחש בלילה, לא ישנו טוב בכלל ובאופן כללי התכוננתי לגרוע ביותר. כלומר ליום זוועתי. כלומר להתאבדות המונית. כלומר לרצח עם.
אכלנו ארוחת בוקר בגסט האוס בקאו סוק, העמסנו את המוצ’ילות ואת עצמנו על הטנדר פיק-אפ של בעל הגסט האוס, זה מה שנקרא פה “שאטל מהמלון לאוטובוס”, אה-הא! בעל הגסט האוס לדעתי כבר היה מת להיפטר מאיתנו וזרק אותנו בשאריות אחרונות של נימוס תאילנדי על אם הדרך הראשית המובילה מפוקט לסוראט תאני, לחכות לאוטובוס. אני אומרת שנדמה לי שהוא כבר ממש היה בעניין של לא לראות את הפרצופים שלנו יותר, כי הוא התעקש לקחת אותנו לאוטובוס בשמונה בבוקר, כשהאוטובוס אמור להגיע בתשע. וואט דה פאק. אוקיי, זרמנו.
התיישבנו בצד הכביש על המוצ’ילות כמו החורנים שמעולם לא ידענו שאנחנו, הוצאתי תנ”ך ופצחנו בלימוד משפחתי של פרשת השבוע, אפרופו חרן, לא היה קל שם מסתבר, יעקב עבד קשה, אכל תחת ובסוף ברח אבל זה באמת כבר לפוסט אחר.
בתשע ומשו האוטובוס באמת הגיע. בזמן ההמתנה הספקנו לראות שני מיניבוסים של תיירים יוצאים לדרך, זה הרבה יותר יקר מאוטובוס מקומי וגם מאד משאיר אותך בבועה של תיירים, ואנחנו הרי באנו לצאת מהמטריקס, לא להיכנס למטריקס מסוג אחר… עד כמה שאפשר. באוטובוס נסענו כמו מקומיים, יש מזגן באוטובוסים בתאילנד, לפחות ממה שאנחנו חווינו, ויש מוזיקה תאילנדית ברקע וכולם מאד נחמדים. התאילנדים מחייכים בשגעון לילדים שלנו, אנחנו מחייכים בשגעון לכל תינוק תאילנדי שאנחנו רואים, תינוקות של אחרים זה תמיד שוס והאמא שישבה מאחוריי שעשעה את התינוק שלה בהצטרפות חרישית ומתוקה לשירים שהתנגנו ברדיו וזה היה מקסים.
התעלומה היתה שהנסיעה, שמסוראט תאני לקאו סוק לקחה 3 שעות, בדרך בחזרה לקחה רק שעתיים. הזוי. אבל לא התלוננו. נהג האוטובוס הוריד אותנו לא בדיוק בתחנה אלא ליד חנות של כרטיסי מיניבוס של תיירים, לא נפלנו בפח וחצינו את הכביש אל התחנה עצמה, שם קנינו כרטיסים לאוטובוס לבנגקוק, שעוצר בפראצ’וואפ קירי קאן, מחוז חפצנו, עלה פחות כסף כמובן מהבוטקה של התיירים, והספקנו לקפוץ מעבר לכביש לקנות בפעם הראשונה בתאילנד סטריט-פוד, הללויה! לא היה לי מושג מה אני בדיוק קונה אבל זה התברר כחמוד מאד, אורז ממולא בננה אפוי בתוך עלה בננה ובננה מטוגנת בבלילה של בצק וקוקוס, ממש נחמד, אחד לכל אחד מאיתנו והכל יחד – 50 באט.
באוטובוס עצמו היו לנו מושבים נשכבים, מזגן, מוזיקה תאילנדית, טלויזיה ששידרה סרט פעולה אמריקאי מדובב לתאילנדית (מה הסיפור, יש טובים, יש רעים, הם רבים ביניהם ובסוף הטובים מנצחים.) ודיילת בצורת ליידי בוי שחילקה לכל נוסע לחמניה ממולאת בקרם שעועית מתקתק, בקבוק מים וקרטון מיץ קטן. עצירה קטנה בנסיעה הניבה עוד קצת סטריט פוד נחמד ולאחר כ-6 שעות מצאנו עצמנו שוב מונחים בצד הכביש הראשי מסוראט תאני לבנגקוק, עם מפה שהורדנו מהאינטרנט להגעה לגסט האוס בפראצ’וואפ קירי קאן, ובלי שום מושג איך תכלס להגיע, או איפה אנחנו כרגע בכלל.
ללכת לאיבוד זה חלק מהעניין, לא? אז כשירדנו מהאוטובוס, זה שוב לא היה בתחנת אוטובוס רשמית, שני שוטרים מקומיים עזרו לנו לחצות את הכביש והציעו לנו את שירותיהם כמונית לעת מצוא, לגסט האוס. כנראה שגם בתאילנד אי אפשר לחיות ממשכורת של שוטר תנועה. אבל במפה באתר של הגסט האוס היה כתוב שתחנת האוטובוס היא במרחק של 500 מטר מהגסט האוס, רק להזכירנו שהאוטובוס לא הוריד אותנו בתחנה אלא אי שם על הכביש הראשי. כשאמרנו ל”שוטרים” הללו שאנחנו נלך ברגל, הם הסתכלו עלינו במבט מוזר. אחרי הליכה של כקילומטר, הבנו למה. אף אחד לא ידע להגיד לנו איפה הגסט האוס נמצא, כי בעצם היינו די רחוקים ממנו…
הבנו שזה הזמן לעצור ולחשב מסלול מחדש. הראיס השאיר אותנו עם כל התיקים באיזו מסעדונת מקומית והלך ברגל את כל הדרך בחזרה כדי להביא “מונית”, שהיתה בעצם טנדר פיק אפ של המשטרה המקומית… שהסיע אותנו לגסט האוס במחיר מופקע כמובן. מה שבטוח, זה ממש לא היה במרחק הליכה סביר או בלתי סביר מאיפה שהאוטובוס הניח אותנו…
כשהגענו, הראיס נכנס רגע לבדוק אם זה המקום הנכון. כעבור דקה הוא חזר ואמר, תשמעי, זה המקום הנכון, פה הזמנו את החדר אתמול בטלפון מקאו סוק, אבל זה המקום הכי מוזר שראיתי בחיים. נכנסנו. ותוך חמש דקות הבנתי שהגענו למקום הזוי, מתוק, מגניב, מקסים, מושלם עבורנו, ושאנחנו עומדים להישאר פה הרבה יותר מהלילה או שניים שחשבנו להישאר.
בקבלה של הגסט האוס לא היה אף אחד. עכשיו אחרי לילה כאן, אני מסתכלת על הבוטקה של הקבלה וחושבת לעצמי, נו בארור שאין פה אף אחד, אני לא חושבת שמישהו אי פעם יושב פה בקבלה, אבל – תוך חצי דקה ניגש אלינו בחור אנגלי מתוק בשם ג’ון ואמר, היי חבר’ה, אני הגעתי לפה אתמול אז אני משער שאני כבר מוסמך להראות לכם את המקום, אני חושב שהחדר שלכם הוא חדר מס’ 3, בואו ניגש לראות את החדר ובדרך אני אסביר לכם איך העניינים הולכים פה…
מבט על לוח ההזמנות המחיק שתלוי ב”קבלה” הניב את התובנה ש,לפי המחיר, זה אכן החדר שהזמנו. מבט על הלוח הנוסף שתלוי בכניסה מסביר שאם אתה מגיע ואין אף אחד, תרגיש חופשי לבחור חדר מבין החדרים הפנויים ותעשה לעצמך צ’ק-אין. הגיוני.
Maggie’s Guesthouse, Prachuap Khiri Khan
בקיצור ג’ון עשה לנו סיור, התמקמנו בחדר – חדר ענק עם חלונות גדולים, רשתות נגד יתושים בחלונות, מאוורר רגיל ומאוורר תקרה, רצפת עץ ורהיטי עץ מקסימים ואפילו מקרר משלנו. המקלחות והשירותים משותפים לכולם, ואיזה מזל שלא ידעתי את זה מראש, כי הייתי עלולה להטיל וטו על הזמנת החדר הזה, והיינו מפספסים בכך את המקום הכי מגניב שיצא לנו ליפול עליו עד כה בטיול, מקום פשוט משגע ומושלם עבורנו, והמקלחות המשותפות מפנקות אותנו בשגעון, כולל שילוב בלתי סטנדרטי בעליל של מים חמים וזרם חזק במקלחת, עד כה נתקלנו במים קרים עם זרם חזק או במים חמים עם זרם חלש (מה חלש, פיפי!), ופה יש גם וגם אז בואו נגיד שהמקלחת של אתמול בערב היתה מרהיבה, פשוט מרהיבה.
יש כאן מטבח משותף עם כל הציוד והכלים, כך שהבוקר אכלנו לראשונה בטיול ארוחת בוקר שהכנו בעצמנו! חביתה מקושקשת וטוסטים עם חמאה, וקפה ושוקו ואושר גדול!!!
יש כאן חצר מתוקה עם מלא זולות, סלון מגניב, שולחן אוכל גדול, הכל כאן זולה אחת גדולה למעשה, יש כאן אנשים מכל העולם – בריטים, גרמנים, רוסים, סיימנו את הערב שלנו אמש כשהילדים ישנים בחדר למעלה ואנחנו שותים בירה ומפטפטים עם זוג גרמנים מקסימים מברלין, והבוקר עובר בינתיים בעצלתיים כשאני עובדת קצת וכותבת את הפוסט הזה, הילדים בפיקוחו של הראיס לומדים כל אחד את לימודיו ובתכנון – הפרש-מרקט, אנחנו מפנטזים בטירוף על סלט ירקות ונראה לי שהיום זה הולך לקרות.
סלט ירקות טרי מהשוק בפרצ’ואפ
בין לבין עוד לא סיפרתי שאמש אכלנו ארוחת ערב בפוד-מרקט מקסים פה בעיירה, ממש קרוב אלינו, סופסופ סטריט פוד כמו שכולם מספרים, מגוון ומסקרן וכיפי בשגעון, וכמובן זול ברמות אחרות. אכלנו כל המשפחה במחיר של אולי שתי מנות במסעדות שסעדנו בהן עד כה בתאילנד, שתאמינו לי שהיו גם הן בהחלט זולות.
***כעבור כמה שעות***
אה, ציינתי כבר שיש פה אחלה ווייפיי? ואחלה שוק שקנינו בו היום פירות וירקות ואכלנו סלט ואננס טרי שאני במו ידיי חתכתי? ושהרגע הילדים חזרו ממצעד חגיגי שהתקיים בעיירה לכבוד יום הולדתו של מלך תאילנד (פולחן אישיות, מישהו..?), ושאחר הצהריים יצאנו הראיס ואני לטיול לתור עוד קצת מהסביבה, והנייטיב’ס נשארו בגסט האוס, שיחקו עם פיודור, בנה בן ה-4 של אנסטסיה מסנט פטרסבורג, התכבדו בתבשיל אוזבקי שהיא הכינה, שיחקו “זכרון” ומחבואים עם ג’ון, האנגלי המתוק שעשה לנו וולקאם מרהיב לגסט האוס בעוד אנחנו מצאנו לחם שיפון במקום קטן של איטלקים בעיירה..? אני מאוהבתתתתת.
אני מנסה לפרוט לפרוטות את החוויה ולמה אני כל כך מאושרת פה, אני חושבת שזה הכל ביחד, שאפשר לעשות כביסה באופן עצמאי במכונות של הגסט האוס (30 באט), להאכיל אותנו בירקות ופירות מהשוק המדליק שנמצא חמש דקות הליכה מאיתנו, לאכול ארוחת ערב בפוד-מרקט המגוון וההורס שנמצא חמש דקות הליכה מאיתנו לכיוון השני, להתקשקש עם אנשים חמודים מכל העולם (יש פה יפנית אחת קצת מוזרה, אנגלי מבוגר קצת עוד יותר מוזר, ואת נוק המנהלת של המקום שאמרה שתשיג לנו טוסטוס עם עגלה לשכור כדי לטייל עם הילדים אל החוף) ולהיות רגועים רגועים רגועים.
אחחחחח מזל שלא ידעתי מראש שיש כאן מקלחות משותפות. לחיי הפתעות נפלאות!
