בתמונה: אוכל טעים. לא קשור לפוסט בכלל.
יום אחרון לשנת הלימודים של הנייטיב’ס זה זמן טוב לתת איזו התבוננות. הגענו לכאן בדיוק לפני חמישה חודשים (שלשום), אבל כולנו זוכרים (ביחוד אני) שבחודש הראשון הנייטיב’ס היו בבית כי רק ברגע שיש חוזה שכירות על בית אפשר היה לרשום אותם לביצפר, ואז הבכור עבר ניתוח חירום ונשאר להחלים בבית עוד שבוע יותר מהאחים שלו. אז בעצם אפילו לא סמסטר, וכל כך הרבה קרה!
אני באמת תוהה לפעמים (כל יום. פעמיים. לפחות.) איך משפחה כל כך לא מתוכננת כמונו משתלבת במערכת כל כך מתוכננת וקפדנית כמו מערכת החינוך הציבורית באמריקה. אומר זאת כך, יונית: בלוח השנה שלהם מסומנים מראש לא רק תאריכי הפעילויות השונות, אלא התאריכים אליהם *יזוזו* הפעילויות הנ”ל, במקרה של מזג אויר שלא מאפשר.
כך לדוגמא, הגענו לחודש האחרון ללימודים והסתבר שאני צריכה, כמו הזקנה במערכון של אסי וגורי, להתפצל לשתיים, כדי להיות בשני מקומות בו”ז.
ומעשה שהיה כך היה: יום אחד, בחודש מאי, אני ממיינת את הדואר שלנו ומוצאת מעטפה עם סמל הסקול דיסטריקט שלנו, ממוענת ל”הוריו או אפוטרופסיו החוקיים של י'”, הידוע גם בכינויו בכור הבית. מאחר שאני בהחלט חצי מהוריו, פתחתי את המעטפה, לא חשדתי! (מה אני, חשדניסט?!) במעטפה היה מכתב המעדכן אותנו שבכורנו נבחר לקבל פרס בטקס שייערך באודיטוריום של בית הספר בתאריך זה וזה. וזהו דוקטור, זה כל מה שאני זוכרת.
כשהתעוררתי מעלפוני, עודי אוחזת במכתב ביד קפוצה ולב הולם, עשיתי את הדבר הנכון כמובן, ונעמדתי בעמדת תצפית ליד הדלת למשך מספר שעות, בקטנה, כדי שברגע שאראה את בכור הבית צועד (אמרתי צועד? התכוונתי משתרך. גורר רגליים.) מהסקול באס הצהוב שלו לכיוון המדשאה שצריך לקצור כל סופשבוע, אוכל לזנק עליו ולהתלונן מה זה צריך להיות עכשיו פרס וטקס, איך הוא לא אמר כלום, מה זה פה, מה לובשים.
באמצע גם התקשרתי לחצי השני של הוריו ואפוטרופסיו החוקיים, וצווחתי בהתלהבות, כלומר הקראתי לו ביישוב הדעת את כל תוכן המכתב כולל התאריך ופירוט הסדרי החניה בבית הספר ביום הטקס. תגובת הראיס: מתוקה אני בפגישה שלחי לי וואצאפ. עליו השלום.
מפה לשם כעבור מספר שעות חזר הנער מבית הספר. תגובתו לצווחותיי מובאת לפניכם כלשונה: 1. לא אמרו לי על זה כלום, אני לא יודע מה זה הפרס הזה. 2. אמא בבקשה אל תבואי לטקס. 3. תקני לי בגדים לטקס אני צריך להתלבש סביר. מסכן שלי, כל כך צעיר וכבר בפנימיה צבאית.
סתם. תגובתי היתה שקולה ובוגרת. 1. מה זה אתה לא יודע שלח מייל מידדדדדדדד למחנכת שלך (לא גילתה לו. תהרגו אותי אם אני מבינה אותם, האמריקאים האלה). 2. פחחחח. 3. בוא איתי ותמדוד כל מה שאני אומרת.
בינתיים, בצד השני של הסקול דיסטריקט, בית הספר היסודי הזיז פעמיים באותו שבוע את יום הספורט המתוכנן (שני התאריכים שוריינו מראש בלוח השנה, למקרה של גשם שאכן ירד) וכך קרה שבבוקר הטקס, הייתי צריכה לצאת מהבית בשמונה (הסדרי חניה, זוכרים?), בעוד קטנת הבית זקוקה לי לחיזוק ותמיכה מוראלית לפני היציאה ליום הספורט שבאמאשלי כמה אכלו תראש עליו יא ווארדי.
וככה יצא, שבהנחיות ליום הספורט היה כתוב במפורש איך ואיפה רושמים נוכחות לתלמיד שמגיע באיחור, אחרת איך אנו ההורים המתוכננים למשעי נדע מה לעשות במקרה של שינוי בלתי נתפש בתוכניות? ווקשה.
נסעתי לטקס, חניתי לפי ההסדרים, נכחתי, דמעתי בצינעה, צילמתי וחזרתי הביתה, לקחת את הקטנה ולרשום אותה כמאחרת ליום הספורט.
אין כמו תכנון מוקדם. כל כך עובד לי.
אגב, אני לא לגמרי יודעת להסביר את זה, אבל המרכזי? הוא דווקא יודע מצוין איך לסדר ככה שבעניינים שלו אף אחד לא יתערבב. נראה לי שאנחנו מפחדים לנסות פשוט. וכך, הוא זכה לליווי צמוד של כל המשפחה בטריאתלון שלו, אליו רשם את עצמו ודאג לכל הסידורים הדרושים. כך גם הוא זכה לליווי של שנינו לתערוכת האמנות של הסקול דיסטריקט, אליה נבחרה עבודה שלו וכך גם התייצבנו שנינו לאימון וטקס קבלת הדאן בג’יו ג’יטסו, כפיים.
וקטנת הבית? בשקט בשקט ובלי שום טקס, אוחזת ללא ספק באנגלית הכי אמריקאית בבית. ילדה מפחידה.
אז בזמן שאתם עוד חושבים איך להתפצל לטקסי הסיום של הנייטיב’ס שלכם, תדעו לכם ששלנו בחופש מעכ-שיו! עוד לא אמצע יוני והם כבר יוצאים לחופש הגדול, שזה טוב לי כי אני צריכה שהם ינקו לי את המקרר. כזו אני, מנצלת נוער.
מזל שיש לי רק שתיים, כי להתפצל יותר אני כבר לא מסוגלת. מברוכ על כל הטקסים והדאנים ושאר עיטורים. לך ללא ספק מגיע עיטור העוז הגדול מכולם.
אגב, בקליפורניה לא מזיזים כלום בגלל גשם (רק אירועים של ישראלים). גם אם מזמינים אותו, ספק אם יגיע.
וול בקליפורניה אתם לגמרי אוחזים במזג אויר מעולה 🙂
קרעת אותי! פוסט אדיר 🙂
וברכות על הפרס!
תודות 🙂
צחקתי כל כך.. ממי… ומהכרות אינטימית עם כל הנפשות הפועלות.. הכל ברור.
כתבת נפלא. מושחז ומשעשע כהרגלך.
מתגעגעת
מיוש אהובתי אחותי רחוקתי כמה אני מתגעגעת אלייך
זהר אלופה שאת(ם). יושב לי במרפסת, שבוע אחרון לבובי לפני שאנחנו משתגרים גם כן אל סוג של מטריקס. משקיף הצידה על המרפסת שלעולם תישאר ״המרפסת של זהר״ ומתגעגע. איזה יופי את כותבת, להתעלף.
שנו רבותינו שאין המטריקס עניין של מקום, אלא סטייט אוף מיינד. הרי אפילו ניאו וטריניטי היו פוקדין מעת לעת את המטריקס לעניין זה ואחר. צא ולמד שאין המקום מלמד על מטריקסו, אלא האדם הוא הוא הנושא עימו את המטריקס לכל אשר יילך. או לא.
יישר כח.
יובי אהובנו. מתגעגעים ומחבקים. ושנו אמותיהם של רבותינו, שאין לו לאדם אלא חבריו.
נשבעת לך שצחקתי בקול רם 😂😂
זאת הכוונה מותק 🙂