ביום שישי פגשתי חברה בסופרמרקט. היי-היי, מואה-מואה,מה העניינים, מה נשמע, אתם יודעים. הרגעים האלו כשאת פוגשת חברה בנוכחות הראיס שלך, והקשב שלך חוטף הפרעה, כי את איתו, ואתם ביחד, ויש לכם משימה פה, זה לא כאילו סתם “ראיתם אור אז נכנסתם”, ומצד שני, חברה, צריך להתייחס, לא יפה. והוא נעלם בינתיים בנבכי המעברים המתקדמים בסופר, בואכה מוצרי החלב, ואת עדיין מאחור עם החברה, לא ממש שמה לב מה היא אומרת כי את עסוקה בלחשוב האם הרשימה אצלו והוא מתקדם כרגע, או שהרשימה אצלך ושום דבר לא זז ברגעים אלו, ואז חבל.
פתאום היא אומרת לי, תשמעי, אני ממש מתרשמת, אתם ממש עושים סופר ביחד! בהיתי בה לרגע, כלומר, מה זאת אומרת?? זה סופר, הנה אנחנו, העגלה מתמלאת, מה הפלא הגדול פה.
והיא בשלה, מתעקשת. איך זה שלא כתבת על זה פוסט עד היום, היא שואלת. ללכת לסופר ביחד ביום שישי, זה לא טריוויאלי, היא מטעימה.
אז הנה. פוסט על זה שאנחנו עושים סופר ביחד. אני זוכרת כשרק התחלנו לגור ביחד, כבר אז נורא אהבנו ללכת לסופר ביחד ולתכנן מה מבשלים ולבשל ביחד. כן, אנחנו מבשלים ביחד ביום שישי, זה עונג היסטרי, ורק למען הפרוטוקול חשוב לי לציין שיהיה כאן ברור מי השפית ומי הסו-שף אז הנה, ציינתי.
אני מדמיינת אותנו בעוד שנה, רק שזה לא יהיה סופר, אלו יהיו שווקים מגניבים בטירוף, בדרום גואה או דרום אמריקה או דרום השד יודע איפה, והראש שלי יטרטר מהשוק עד המטבח והידיים יעקצצו לי להגיע כבר, לפרוש את כל המצרכים במטבח ולהתחיל לבשל, והכי הכי מגניב אותי, שזה יהיה מה שאני אעשה באותו יום. זה לא יהיה זמן שאני גונבת בין לבין. זה יהיה זמן שבו הולכים לשוק, נטו, או מבשלים, נטו. לא על הדרך, לא ליד החיים, לא בגניבה ממחוזות ה”צריך” וה”אין זמן”. אלו יהיו החיים. אני לא יכולה לחכות.
ביום שישי לא סתם עשינו סופר. הטבקים באו לאכול! איך בא לי כבר להאכיל אותם בבית שלנו על החוף בגואה.
היום היה לי יום חרא בעבודה, המון בירוקרטיה וטפסים ולקבל שירות גרוע. בכיתי. ניתן לצפות שאנשים יתבגרו, יתחספסו במהלך החיים, אבל אני רק נהיית עדינה ופגיעה יותר ובעיקר בוכה המון. כשלקחתי את הילדים מבית הספר היום, אחד מהם התנהג לא יפה לאחת מהם, ובכיתי שוב, והם שאלו למה, אז אמרתי שעצוב לי לראות שילד אחד שלי מתנהג לילדה אחרת שלי בצורה שהוא לא היה רוצה שיתנהגו אליו, ושאם בעולם שלנו כל אחד היה מתנהג לאחרים כמו שהוא היה רוצה שיתנהגו אליו, אז היה לנו עולם יותר נעים ויפה.
ואז חברה כתבה לי סמס שעוד מעט אני אהיה באוירה אחרת לגמרי ושם הלב שלי יוכל להיפתח בלי לפחד להיפגע כל הזמן, וגם לה כתבתי, אני לא יכולה לחכות.
נ.ב. לפעמים אני הולכת לפוסט הראשון בבלוג, להיזכר למה אנחנו עושים את כל זה.
מזדהה!
הכל יותר כיף לי איתו.
סופר, סתם נסיעה באוטו, טלוויזיה.
וזה בכלל בכלל לא קשור לזה שלפעמים אני גם רוצה לשרוף אותו!!
ככה זה.
חחח פררר הזכרת לי איך כשרואים סרט ביחד ואני כל דקה “אתה נרדם? אתה נרדם?!” והוא “לא לא מה פיתום” ואני באובסס… לא כיף לי לצפות לבד חחח
ויש מי שמתקלפים עם השנים, מתעדנים, מתלטשים ומתדייקים (בכלל לא בטוחה שיש מילים כאלה, כנראה אין).
אביבה… אם את כתבת אותן, כנראה שיש! תכלס.