לפני כמה זמן הבכור אמר לי אמא, את יודעת, אני ממש מת על אמריקה! אמרתי לו, וואלה ממי, גמני! האם אנחנו פשוט אנשים כאלו שטוב להם בכל מקום? אני לא חושבת. אני כן חושבת שאנחנו אנשים עם גישה כללית חיובית לחיים, אני חושבת שהצעד הזה להגיע לכאן מתברר בדיוק כמו שהרגשנו כצעד נכון ומעולה לכולנו, ואני חושבת שעוד לא גירדנו את קצה קצהו של מה שאפשרי עבורנו כאן, לדעתי.
כמו כן, כמו שהראיס אומר, לילדים שלנו טוב כי לנו טוב. אני חושבת שלנו טוב כי אנחנו עובדים בזה שיהיה לנו טוב. ובכל זאת אני חייבת לתת לילדים שלנו מלא קרדיט, כי הם באמת מדהימים. מסתגלים מדהים למציאות חדשה לגמרי, השתלבות חברתית, שפה, תרבות. הם פשוט השראה. מהבכור לא שמעתי מילה אחת של תלונה מהרגע שהוא התחיל כאן בית ספר, הנער כאילו נולד לכאן. למעשה עמדתו היא, כפי שהובעה לא פעם באופן מאד מילולי, “אני רק מבקש שלא נזוז מכאן לפני שאני משלים את החינוך שלי”, יא אולוהים איפה טעינו.
המרכזי וקטנת הבית קצת מקטרים אבל לא נראה לי קריטי. יום הלימודים ארוך מדי לטעמם, חומר הלימוד קל מדי, כאלה דברים. בלונג ראן, בעוד שנתיים תהיה להם לכל הפחות אנגלית מושלמת כך שמבחינתי הרווח ברור.
באופן כללי הגישה שלנו בנושא הזה היא שיש לנו, כהורים, מספר שנים מוגבל, להספיק להעניק להם כל מה שאנחנו יכולים, כדי לצייד אותם לחיים כאנשים מבסוטים ומוגשמים. יש לי תחושה שהשנתיים הקרובות הן ניצול מצוין של חלק מהשנים שנותרו לנו, כהורים שלהם, לתת להם את המקסימום שאנחנו יכולים.
מפה לשם, במרתף הבית ששכרנו התגלה אוצר. אורגן חשמלי. הראיס, שכבר שנים חולם ללמוד לנגן בקלידים, עט על המציאה. קטנת הבית נדלקה וביקשה שילמד אותה גם. סליחה, אמרתי ביקשה? התכוונתי דרשה במפגיע, התעקשה, נכנסה לזה ברבאק ומתאמנת שעות. מהצד החינוכי, זה מרטיט בעיניי. מהצד הפחות חינוכי, זה חופר בשגעון אבל מפרגנותתתתתתת.
אוצר נוסף שעלה מהמרתף היישר אל המטבח, ירום הודו הרייס-קוקר. הראיס צוחק עליי שבגללו שכרנו את הבית. אני חוללללללה על רייס קוקר. וזה לא שאי אפשר לקנות רייס קוקר בכל טארגט או וולמארט לכל הפחות, אבל למצוא אותו במרתף זה סיפוק ברמה אחרת לגמרי.
בכלל, בתור חולת יד שניה, יש לי פה הרבה סיפוק. ברור שאמריקה זו אפשרות לצריכה מופרזת, אבל לא חייבים לבחור בכל אפשרות שמונחת לפתחנו, לא? אפשר לבחור אחרת, ומה שכיף פה זה שיש המון אפשרויות, גם לצריכה מודעת. למשל יש פה המון חנויות יד שניה, ולא יעלה בדעתי לצרוך תבנית פיירקס בעשרים דולר, חדשה מאיזו רשת שצרכנות מופרזת היא שמה השני, כשאני יכולה לרכוש אותה בשני דולר (ושישים ותשעה סנט) בחנות יד שניה. זה שאפילו נסעתי כמה דקות פחות לחנות היד השניה ושרפתי פחות דלק (צריכה מודעת! צריכה מודעת!) זה כבר בונוס.
אז כמו שחשדתי, הילדים מדהימים, הראיס מבסוט, אבל מי שכנראה טולטלה הכי חזק מחד ותהיה הכי מבסוטה מאידך, זו אני.
כי זה סיפור שעוד יסופר מתישהוא (אולי בפוסט הבא, אולי בכלל בעוד שנה), אבל התחלתי לכתוב ספר, אני כולי מאוהבת, מחוברת, על רטט. כמו שאני צריכה להיות.
המשך שבוע תומך גם לכם!
וכעת, כדי שלא תגידו שאין תמונות
הנה ה”סנואו שאבל” הרציני הראשון שלנו:
כאן רואים (נגיד) את גובה השלג, כשפתחנו למחרת הסופה את דלת הגראז’:
הנה אני לבושה בשק שינה:
הנה נעליים שעלו ששה דולר בחנות יד שניה:
והנה, לא קשור אבל קצת כן, החניה הראשונה שלי בפילי העיר, לייק א בוס!:
הספר לו חיכינו בקרוב על המדף יאיי. ממשיכה להיות השראה. כיף לקרוא על ההסתגלות והכי חשוב את לוהטת בשק”ש!
וול, לא יודעת אם בקרוב, להערכתי האופטימית שנתיים לפחות. לכתיבה בלבד. לשמחתי יש לי שותפה מדהימה לכתיבה ואני מאוהבת גם בה.
ותודה, המעיל הזה הומלץ לי אישית על ידי חברתנו המשותפת הבוסטונית המבינה במעילים והלוהטת בעצמה!
יאללה כפרה, תני לו ברטט! הספר הזה מתחנן כבר לצאת לאור! 😉
תודה נשמההההה
זה ספר אחר
אבל גם הוא מתחנן 🙂
יההההה, איזה מהממת את!! עשית לי חשק לגור קצת בארהב, זה חלום של בעלי אבל רק בלי השלג, תקשיבי, את חיה את החיים כל כך נכון וזה כיף גדול לראות איך הילדים שלכם מסבים לכם כזה אושר, נחת, גאווה, חלום!
המון הצלחה בהמשך ואל תפסיקי לכתוב
וואו תודה רבה:-)
לגבי השלג תאמיני לי סידרו לנו פה חורף ראשון רגוע ביותר….#לבחור מציאות
אין עלייך זוהר. גאון מעורר השראה את! 🙂
יו תודה 🙂
זהר את משהו
קוראת ועוקבת לכל אורך הדרך
מרגשים! שלומות מפראג
איזה כיף!