בתמונת הנושא: הנייטיב’ס מלמדים את אחותם לרכב על אופניים. זה לא קשור לפוסט אלא בעקיפין אבל תסתדרו.
והיום ביאאאאאצ’ז, בא לי לספר לכם על שחרור ואיגום נייטיב’ס במרחב החינוכי האמריקני. או במילים פשוטות, מה זה נקרא להביא את הילדים פה לבית הספר ואף לאסוף אותם ממנו בסופו של יום. ובכן. שימו לב, מדובר במערכת משומנת היטב, ציות להוראות הוא ערך עליון, אני רק בורג קטן, וכן הלאה. ואם כבר עכשיו זה מתחיל להזכיר לכם שואה, ובכן!
שניים מילדיי פוקדים את בית הספר היסודי הקרוב לביתנו. אז קודם כל, כמה הערות לסדר. כשאני אומרת פוקדים אני מתכוונת שלצערם הבלתי מוסווה, הם ממש נדרשים להגיע לבית הספר מדי יום ביומו, ליום לימודים שאורכו לא נופל משש שעות ומחצה. כמו כן, כשאני אומרת שבית הספר קרוב לביתנו, אני מעוניינת לדקדק ולציין שמדובר באפס נקודה שמונה המייל, ולכן הם אינם זכאים ל”סקול באס”. אדקדק עוד יותר ואציין כי, לו היו גרים אף קרוב יותר לבית הספר אולם היו נאלצים לחצות כביש סואן בדרכם, אזי דווקא כן היו זכאים לסקול באס. במקרה כזה, בהחלט יתכן שמסיבות עלומות, היו מוצאים עצמם דווקא בתחילת מסלול האיסוף ולא בסופו, כך שמרחק של פחות מחצי מייל יכול היה להפוך לנסיעת סקול באס של שעה ויותר. אך כאמור מדובר בבעיה תיאורטית עבורנו שכן אנו גרים באותו צד של הכביש הסואן (לא) בו שוכן בית הספר, וכך זכו הנייטיב’ס לתואר התמוה “ווקר’ז”. עלק ווקר’ז. אני לא רוצה להישמע קטנונית אבל כדי להיקרא ווקר עליך, ובכן, ללכת! לצעוד! וזה גם בריא לך, שלא תהיה בטטה! ובדרך תספוג ויטמין די! כולה 20 דקות הליכה בגרירת רגליים. מי ישמע.
אך אויה. קר לאללה בפנסילבניה. הווקר’ז יממשו את עצמם אינשאללה במהרה בימינו כשיהיה פחות קר, כלומר במקרה הטוב יצעדו לבית הספר חודשיים או שלושה בשנה. מה קורה בשאר הזמן? נכון מאד ילדים. אמא מסיעה.
ולאמא במכוניתה תלוי מספר. הסדר הטוב דורש שאותו מספר יהא נעוץ בילקוטם של הצאצאים שהאם מעוניינת לאגם אל מכוניתה בסוף היום ובעוד מקום, אותו נגלה בהמשך. שואה, מישהו?
אתם בוודאי משתגעים לדעת איך עובדת השיטה והנה אני מפרטת לכם. יושבים? קבלו. אז בבוקר? בבוקר זה כלום. זה בקטנה. מהבית נוסעים דקה, מאה מטר לפני בית הספר מאטים למהירות של 15 מייל בשעה (זה חוק, ויש תמרור עם רמזור כתום מהבהב שמזכיר את זה, למרות שאף אחד לא “שוכח” וכולם מצייתים לחוק), פונים ימינה ומשתלבים בתור אדיב ויעיל של פליטת ילדים למוסד החינוכי. כעבור כמה מטרים מתפצל התור לשני תורים המתקדמים במגרש החניה של בית הספר במקביל, ותארו לכם, שהסיבה שהם מתקדמים במקביל היא שנהגים אשכרה נותנים אחד לשני להשתלב בזרם המכוניות, אשר כל אחת מהן בתורה עוצרת רק במקום מותר כמובן, שופכת את הסחורה מסוג תלמיד/ה אשר בחזקתה, ונוסעת הלאה במהירות המותרת. מוזר.
כל היופינס הזה מלווה בלא פחות משתי מורות המכוונות את התנועה. ולא באמת צריך לכוון את התנועה, כי כאמור כל הנהגים אדיבים ונוסעים כחוק, נותנים אחד לשני להשתלב ועוצרים רק איפה שמותר. מוזר.
לעומת זאת, את רצף האירועים שאפשר לכנות “איגום תלמידים בסוף יום לימודים מפרך”, מלוות לא פחות מארבע מורות וארבעתן עסוקות מאד.
תתרכזו: התור של ההורים מתקדם כמו שכבר תיארנו, בסדר מופתי ובאדיבות כל הנוגעים בדבר. התלמידים ממתינים בתוך כתלי המוסד החינוכי, לאורך מסדרון די ארוך אשר על קירותיו בגובה המשוער של עיני התלמידים, מוצמדים פתקים מנויילנים בלמינציה עליהם רשומים מספרי התלמידים. והרי לכם המיקום הנוסף המובטח. אותם מספרים אשר לכל תלמיד בילקוטו ולכל רכב איסוף, אם מתנודד מהמראה או ממוקם אסטרטגית על הדש-בורד. ברור שלפזמניקים המספר תלוי מתנודד מהמראה, וכך גם לי, מה אני ילדה?! פחחח תתקדמו.
אתם עדיין מגרדים בפדחת ותוהים, מה עושה כל אחת מארבע המורות שהבטחתי לכם שכולן עסוקות. אז אחת, עם ווקי טוקי (איי שיט יו נוט), מכריזה את המספרים של המכוניות המתקרבות לנקודות האיסוף. השנייה, גם היא כנראה פליטת סי איי איי או אף בי איי מינימום, עם התאום של הווקי טוקי, משגיחה במסדרון התלמידים ומכריזה על המספרים הזוכים. רק מי שהמורה הנ”ל הכריזה את מספרו, זוכה להיפלט מבין כתלי המוסד החינוכי ולשים פעמיו אל מכונית האיסוף (האמריקאית, הגדולה, ובה שתולה הורה מסוג אם שמתחת למעיל לובשת ככל הנראה פיג’מה). מורה נוספת ממוקמת אסטרטגית בדיוק באמצע המקטע הנחשק, שזה איפה שעוצרות המכוניות שזכו לאסוף את הסחורה מסוג תלמיד/ה שהפקידו במוסד בבוקר בציפיה נכזבת לריבית או לפחות לשמירת ערך. המורה האחרונה עומדת בקצה מקטע האיסוף ועושה ככה ככה עם היד כדי לסמן למכוניות שכבר אספו סחורה, שיאללה יאללה תתקדמו. זה יאללה יאללה מנומס, באמריקאית.
אסיים בוידוי. כשיוצאים מבית הספר ומשתלבים בתנועה (בקלות כמובן, כולם אדיבים), יש קטע של כמאה מטר שבו צריך לנסוע במהירות המותרת ב”סקול זון”, שהיא כאמור 15 מייל בשעה, ורק כשמגיעים לתמרור שמסמן שנגמר הסקול זון, אפשר להאיץ למהירות המותרת הרגילה. וזה קשה לי ממש לא לדפוק שם חראקה.
ואחר כך שואלים מה כל כך נוח לכם באמריקה הזותי.
בתמונה: תשובה לשאלה שבכותרת. אבל זה לא נושא שאני מעוניינת להרחיב לגביו. אה.
וואו! איזה מלחיצים! ולחשוב שאתם אחרי גן העדן או בשמו השני קופנגן.
חתיכת מסלול! 🙂
חחח זה מלחיץ רק אם את נלחצת 🙂
רק ייצא הספר שלך ואני רצה לקנות
תודה רבה 🙂 מרגש!
ואני אוהבת את זה…למרות שאצלנו אין מספרים…
אבל את הסדר, האדיבות, הנסיעה האיטית בגבולות ביס (היא גם כפל קנס למי שיעיז לעבור את ה-15)
ככה זה האמריקאיים יעילים! ולאט לאט תלמדי לחבב את היעילות הזו (:
אני מאד מחבבת את זה 🙂 וזה גם מצחיק אותי ממש. גם וגם 🙂
וואו איך את כותבת ! ועדיין התרכזתי ועדיין מעט הבנתי