לקחנו את הגלולה האדומה

לפני כמה שבועות כתבתי פוסט על עוד מעבר ממקום למקום במסע שלנו.
תגובה אחת, של אשה מקסימה שהיתה עם משפחתה במסע כזה לפני עשר שנים (חלוצה!) והעירה משהו על “להרגיש בבית” בזמן מסע, הפתיעה אותי. וההפתעה עצמה..? זה גם היה מפתיע עבורי. זה שלח אותי לחשוב. מה זה בעיניי להרגיש בבית, האם חשוב לי להרגיש בבית, האם זה ערך עבורי במסע הזה, מה עושה את זה בשבילי.

ולמה מפתיע? כי התגובה הראשונה שהיתה לי בלב היתה “להרגיש בבית? לא מחפשת את זה בכלל!” וזה במידה רבה, גם אחרי שחשבתי על זה הרבה, אכן לא מאד מעניין אותי, להרגיש בבית בזמן שאנחנו זזים ממקום למקום, נמצאים לילה פה ולילה שם, או שניים שלושה לילות וזזים הלאה. כשאנחנו בפאזות האלו של המסע, אני לא מחפשת להרגיש בבית.
זה כל כך לא שייך, לא ריאלי, שאני פשוט לא מחפשת את זה.
משהו בתוכי מוותר על הערך הזה באופן זמני, שם אותו על מדף גבוה או באיזו מגירה ולא מתעסק בלחפש אותו איפה שהוא, בעליל, אינו.

אז לא מחפשת להרגיש בבית, בפאזות של טיול ומעברים תכופים.
זה נון-אישיו עבורי כשאנחנו בפאזות האלו.
מה שכן, מאד מחפשת להינות בכל מקום ממה שיש בו, אפילו אם זה רק ללילה אחד.
נפלנו על מלון מפנק עם בריכה ומזגן וארוחת בוקר שווה? נהדר! כמה מגניב.
אחרי שני לילות במלון המפנק, מצאנו עצמנו במלון אחר ללילה אחד, קצת ג’יפי ובקומה רביעית ועם מיטות ממש קשות וכריות ממש רכות..? אוקיי, פחות מגניב, אבל היי, איזה ויפי עוצמתי היה שם, חבל לכם על הזמן. והיתה מרפסת עם נוף ממש מדליק של גלגל ענק וגשר המיתרים (אחד משניים שראינו עד כה בדה נאנג) ואפילו הצצה לגשר הדרקון.. ובבוקר גילינו שאנחנו ממש מול שעריו של מרכז ענק חדש שנפתח לפני שבוע, ובו כל מה שילדים יכולים לחלום, מבאולינג דרך החלקרח, מארקייד מלא משחקי וידאו ועד סירות מתנגשות, מבית קפה נעים עם ויפי להורים הממתינים ועד “פוד קורט” מוצלח בו אכלנו צהריים. אז אחלה.
גם אחלה לחזור לעוד לילה אחד של פינוקים למלון הקודם, כי מחר אנחנו טסים להאנוי ולכן בעצם בחרנו מלכתחילה את המלון הזה.

ומה שעוד לגמרי כן, זה שמשהו בתוכי יכול להניח את החיפוש אחר הרגשת בית על מדף גבוה, כי מאד ברור שהבית הוא איפה שאנחנו נמצאים.
מה איכפת לי המלון או המסעדות, כל מקום בו חמישתנו נמצאים הוא הבית, כל השאר – תפאורה.
ואני לא אומרת את זה ממקום מסתגף, אתם יודעים שאני לא כזאת.
לפני שיצאנו למסע הזה אפילו חשבתי שאני ממש מפונקת, אבל את זה כבר שחררתי.. כי מסתבר שלא, לא *ממש*..

כשאנחנו מתיישבים לכמה שבועות במקום אחד, זה סיפור אחר לגמרי.
או אז, מה שהכי עושה לי להרגיש בבית זה כמובן המטבח.
ברגע שמתיישבים, דבר ראשון אני פורקת את המזוודות, דבר שני אנחנו עושים רשימת קניות לשוק ודבר שלישי, ארוחה מבושלת בבית.
כשאנחנו מתיישבים במקום אחד לכמה שבועות, אני מאד נהנית להאכיל את כל המשפחה, לעשות עליהם נסיונות קולינריים עם חומרי גלם מקומיים מחד ולבשל עבורם אוכל של בית מאידך, אפילו אם זה אומר להתקין מנה שאין לה הצדקה אמיתית, כמו פסטה בולונז בויאטנם. כי היין פה יקר ולא מאד מוצלח, הפרמזן עולה הון, הפסטה היא הרבה פחות מוצדקת משלל הנודלס שיש פה, הכל נכון, אבל הנייטיב’ס ביקשו פסטה בולונז וזה ממש שימח אותם.
בשאר הזמן הם אכלו נהדר את האוכל המקומי וגם את ההתאמות הקולינריות שאני עושה לפי חומרי הגלם שיש בכל שוק, אז מגיע להם.

ומחר, ערב חג החירות, יש לנו פגישה עם מטבח שאנחנו לא מכירים. שני מטבחים בעצם.
אנחנו בלואנג פרבנג, לאוס, ויש פה חבורה של תרמילאים צעירים שמארגנים ליל סדר. סגרו עם גסטהאוס, שני מטבחים, אפילו תנור השיגו, ותאמינו לי שתנור אפייה זה מוצר די נדיר בדרום מזרח אסיה. אמרתי נדיר? התכוונתי שאין אותו בשומקום חוץ מבמאפיות תעשייתיות (הרי את הבאגטים שהשאירו הצרפתים בויאטנם ולאוס, צריך איפשהוא לאפות!) ומחר אני אחראית על מטבח אחד מתוך השניים והבטיחו לי מלא עוזרים ועוזרות, קוצצים וקוצצות. תמיד חלמתי על מלא קוצצים וקוצצות במטבח, וזה בסדר גמור שהוא לא המטבח שלי, אלא בליינד דייט.

כתבתי פה בעבר על כך שהדברים מהם הכי חששנו לפני שנסענו, הפכו לדברים מהם אנחנו הכי נהנים… אז אני חושבת שהעניין הזה של ל”הרגיש בבית” הוא לגמרי אחד מהם.
כששכבתי במיטה שלי בבית לפני חצי שנה, פחדתי מאד מאיך זה יהיה להיות “בלי בית”. היום אני יכולה להגיד שזה שיחרור אמיתי וענק.

העליתי תמונת פרופיל חדשה בפייסבוק השבוע, ומלא אנשים כתבו לי כמה אני נראית מאושרת. אבל אישה אחת כתבה לי כמה אני ***תמיד*** נראית מאושרת, ועניתי לה בהפתעה מוחלטת, כי, אני? תמיד מאושרת? הכי לא. אם הייתם שואלים אותי לפני חצי שנה או שנה, הייתי אומרת לכם שאתם בכלל לא מכירים אותי. שיש לי הפרעות מצב רוח. שאני “מודית” על גבול הדיכאונית.
היום אני יכולה להגיד בפה מלא, אני מאושרת.
כנראה שכל מה שהייתי צריכה לעשות כדי להיות מאושרת, זה לעזוב את כל חיי מאחור ולהשאיר רק את האהבה.

חג חירות ואהבה לכם, יקיריי ומוקירי זכרי.

Our tradition of playing Settlers of Catan in exotic locations. In this case – Luang Prabang, Laos

Our home is where we are and wherever we go (sorry for the cliche)

Related posts:

לצאת מהמינוס על בוהן שאולי נשברה ודרגות חופש שאולי אבדו האם יכול להיות כיף בטיול עם המשפחה?! מסיבות פרידה