שנה למסע
היום, שבת, שנה ליציאתנו למסע. פרשת לך לך, איך לא. בפרשת לך לך, אברהם הולך לאורך כל הפרשה, והיא ארוכה. מרתון תל אביב..? סובב עמק..? ביץ’ פליז. הבנאדם תופר את חצי המזרח התיכון בפרשה אחת. הולך, הולך, הולך. לאן הוא הולך? לךְ לךָ. לך אל עצמך. אל תוכו הוא הולך.
גם אנחנו הולכים אל תוכנו.
“לך לך”, אותה קריאה פנימית מניעה, ממנה הכל מתחיל. משנחשפה הקריאה ונשמעה ברורה וזכה בנפשך והתעורר איש, והתעוררה אישה, לצאת לדרך, כל טיפש יודע שאין דבר שיעמוד בדרכה, בדרכו. מי ששמעה את קריאת לבה, שמעה.
לכי לך אחר הקריאה הפנימית, עינייך עצומות ולבך פקוח, אל הארץ אשר אראך. אל ייעודך, אל תוכך, אלייך.
ההליכה היא דבר מאד יהודי. אפילו ה”הלכה” נגזרה מן ההליכה.
לך לך, מכל אשר לך, ואת כל שתצבור בדרך, שמוט. שוב ושוב, שמוט.
אין התנזרות ביהדות אלא הליכה בלתי פוסקת פנימה תוך שמיטה בלתי פוסקת של החוץ מתוכנו.
היהודי הנודד? חתיכת פטנט משוגע.
במסע, אם רוצים לרכוש משהו, יש צורך לשמוט משהו במקומו. חולצה חדשה? אחלה. חולצה ישנה עם חורים היאורה השליכוה.
המוצ’ילה ככלי להתפתחות אישית, מזכירה לנו לשמוט רכוש, להרפות מאחיזה, לחייך אל החומר וללכת הלאה.
צבירה ומחירה בצדה, כמו אברהם ולוט שבצבירת רכושם כי רבה, יעני הגזימו, נאחזו, שכחו לשמוט, “ולא נשא אותם הארץ לשבת יחדיו כי היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדיו” (בראשית י”ג פסוק ו’), הארץ מתנערת מהנאחזים. לך לך, הדרך קוראת.
מחשבות לבי הבוקר נתונות להליכה. לכך שהתיישבנו במקום אחד ואיננו רוצים לזוז ממנו, גם רכוש התחלנו פה ושם לצבור, בקטנה. ולבי שואל, האם אפשר ללכת מבלי לעזוב? מבלי לזוז מהמקום הפיזי, האם יכול הלב לנוע לדרך, בתמיכה, ברצון? להתיישב, ועדיין לשמוט. לשהות, ועדיין לנוע.
בשבת, מרכז היוגה השכונתי שלנו כאן בהרחבה ב’ מערב, סגור. שבת זה זמן טוב למרכז היוגה להיות סגור. מחר? מחר יוגה. לשהות, ועדיין לנוע.