אתמול הייתי כמעט חמש שעות לבד. בגפי. רק אני ואני. ל-ב-ד ! להיות לבד בטיול משפחתי בעולם זה לא דבר שקורה הרבה. אמרתי לא קורה הרבה? התכוונתי לא קורה כמעט בכלל. נדיר. באמת. להיות לבד בבית (טוב, בחדר בגסטהאוס) זה בכלל מאד נדיר. כי לשחרר לפעמים ולצאת להסתובב לבד, זה קורה, זה יותר קל, אבל שכולם ילכו ואני אשאר לי לזהור בחדר לבד בלי לתת דין וחשבון לאף אחד?? נדיר עד בלתי קורה, או לפחות עד אני לא זוכרת מתי זה קרה לי בפעם האחרונה.
אנחנו עכשיו בצ’אנג מאי. עברנו כמה ימי תלאות (תכף), וזה נראה כאילו אנחנו רחוקים מהבית בקופנגן כבר שבועות אבל למעשה יצאנו מהבית אור ללפני שבוע בדיוק. צ’אנג מאי חביבה וטובה אלינו גם בפעם השניה, הפעם בשילוב משפחות של חברים שזה תמיד כיף, (רפאליז מחכים לכם בואו כבר!!!) ועם רשימת סידורים ארוכה. מי היה מאמין שפחות משנה וחצי לאחר צאתנו מהארץ, נעשה סידורים בצ’אנג מאי, תאילנד!
אז אתמול הראיס לקח את הילדים לסרט (כן כן גם הנייטיב’ס הלכו לסטארוורז, כמו שאר ילדי הגלובוס) ואני נשארתי בגסטהאוס. איזה כיף היה! עבדתי בשקט, עשיתי סקייפ ארוך עם חברה קרובה, ישבתי בשקט בבית קפה ואכלתי סלט, חגיגה!
כעת אני יושבת בחדר ועובדת והילדים בחדרם, כנראה שמשעמם להם כי המרכזי מתכתב איתי במסנג’ר. אני רוצה להגיד לכם, נשמות, להתכתב עם ילד זה מאד מעניין. קודם כל מאיפה יש להם את כל האימוג’יז האלה יא ראבי! זה חמוד מאד וגם נותן לי כאמא הזדמנות להגיד שמיציתי את האימוג’יז והוא מוזמן להמשיך להתכתב איתי אבל במילים שלו, ואז הוא אשכרה מדבר. על הדרך אפשר לנג’ס לו (שים סימן שאלה בסוף משפט שאלה!) ולקבל תשובות משעשעות-פלוס (“????? – זה לכל הפעמים הבאות אמא”) וכמובן אין לפספס את ההזדמנות לעשות משהו דידקטי (אני בכל זאת המורה לעברית) אז שיגרתי אותו לכתוב ביקורת על סטארוורז (שם, שם), והנה היא לפניכם:
“הסרט היה עם אפקטים טובים דמויות עמוקות דרמטי ומעניין עם מלא קטעי אקשן ופיצוצים,
אני אישית מאוד אהבתי את הסרט הזה וכשיצאתי מהקולנוע הרגשתי מרוצה.
הקולנוע בתאילנד הוא כמו בישראל אבל יש בו משהו מעניין כי כל הדוכן פופקורן שונה בזה שהוא עם אביזרים אחרים ושתיות אחרות ופופקורן אחר בקיצור חוויה אחרת.”
והבטחתי תלאות. ובכן. יצאנו לויזה-ראן ללאוס. השכם בבוקר לקח אותנו חבר אהוב למזח המעבורת כשלפנינו שתי טיסות והרבה נסיעות ביניהן. לעת ערב הגענו לגבול תאילנד-לאוס והחלטנו ספונטנית לנסות לעבור את הגבול ללאוס עוד באותו ערב. רצינו להגיש על הבוקר את הניירת לויזות בשגרירות תאילנד כדי לקבל את הויזות בחזרה ביום למחרת ולא להיתקע סתם בלאוס לסוף השבוע, כך שלעבור את הגבול עוד באותו לילה נשמע באותו רגע כמו תכנית טובה.
פקיד יגע בצד התאילנדי של הגבול זרם על זה פחות. התחיל למלמל על כך שדרכוני הילדים בתוקף לאיקס זמן, בעוד הויזות לכניסה ללאוס דורשות תוקף של איקס פלוס שבועיים, טען שהצד הלאוסי לא יעביר אותנו את הגבול ולכן גם הוא לא מעביר. ביקשנו ללכת לצד הלאוסי ולבדוק איתם הכצעקתה. הראיס יצא לדרך. כעבור שעה, אני קולטת שאני במעבר הגבול עם שלושה נייטיב’ס רעבים וצמאים, חושך, הטלפון שלי מזמן בלי סוללה, כל הכסף שלנו אצל הראיס וכך גם הדרכונים של כולם חוץ משלי ובאופן כללי המצב חרדתי משהו.
בינתיים בצד הלאוסי, הפקיד המנומנם (מנומנם זה מצב טבעי אצל לאוסים) לא ממש הבין מה רצה הצד התאילנדי אבל מה שנקרא, שאלת קיטבג וזה. סוכם שנברר בשגרירות תאילנד בלאוס אם זה בסדר ואז הוא יעביר אותנו. כן, ממש. נסו להתקשר לברר משהו בשגרירות תאילנדית כלשהיא ושיהיה בהצלחה עם זה.
בקיצור מפה לשם, עשינו אחורה פנה. באויר ריחפו אפשרויות מלחיצות עד מבאסות נורא, כמו לטוס לבנגקוק להאריך דרכונים ושאר זוועות בלתי נסבלות בעליל. אחרי הרבה לחץ ולילה בצד התאילנדי בגסטהאוס שזכרנו כנחמד ואכן היה כזה, החלטנו לשים פעמינו אל מעבר הגבול עם פרצוף של טמבלים, כאילו ליל אמש מעולם לא קרה.
זה עבד.
עברנו את הגבול בשני הצדדים כאילו כלום, עם הרבה דפיקות לב אבל בעשר וחצי כבר היינו בשגרירות תאילנד בלאוס, הגשנו את הניירות, נשמנו קצת ואמרנו, זהו, אנחנו את שלנו עשינו, עכשיו השאר בידי ג’ה. שהוא בסך הכל סבבה כי הנה למחרת בצהריים היינו עם דרכונינו על ויזותינו, בדרכנו לגבול תאילנד בחזרה.
Back to my backpack
וחוץ מהפינאלה המוזרה והמלחיצה של החתמת דרכונינו בצד התאילנדי בחדר צדדי (אפלולי) שעל דלתו מתנוסס הכיתוב Screening of High Risk Groups , בסך הכל אפשר לומר שהכל עבר חלק (פחחח).
תפסנו אוטובוס לעיר לא רחוקה מהגבול בשם אודון-תאני, משם תכננו לתפוס אוטובוס לילה לצ’אנג מאי ולעבור לחלק של המנוחה כבר, אלא שלא היו כרטיסים לאוטובוס, נשארנו לילה באודון תאני, אני בינתיים פיתחתי כאב גרון אימתני שעבר רק בהגיענו לצ’אנג מאי, אפטר שוק כהלכתו.
Christmas in Udon Thani
A strange dish we found on a menu in Udon Thani
ואז הגענו לצ’אנג מאי. שזה סוג של בית הבראה. חזרנו לגסטהאוס שהיינו בו כבר, במיקום פיגוזי בעיר העתיקה, קרוב להכול בכול מכול. מסעדות, בתי קפה, מאפייה שווה, אלף מקומות למסאז’ ומני-פדי ואלפיים מקומות לשייקים ובננה לוטי ונודלס ומרק וון טון. תענוגות.
אנחנו נחים, עובדים, עושים סידורים ואוכלים מעולה. ומתגעגעים לקופנגן.
נ.ב. אם יש איזשהוא מוסר השכל לסיפור הזה, זה שאולי, רק אולי, זה לא רעיון כזה מעולה לעבור גבול בסוף היום, כשהפקידים כבר עייפים ועצבניים. וגם זה לא בטוח. אולי זה סיפור בלי מוסר השכל, בניגוד לסטארוורז, שזה מלא מוסרים והשכלים, כך שמעתי.
Feeling at home again in Chiang Mai
The wonderful street food stalls
בוקר טוב , חייכתי רוב הפוסט כמה יופי יש בשיגרה המיוחדת שלכם.
את נתת לי השראה או דחיפה ( תבחרי) והתחלנו להתארגן על טיול 3 ח לדרום אמריקה.
תמשיכו להנות מהחייםמולצבור תובנות וחוויות.
רק טוב, מיטל
איזה כיף!!! כבוד!!!
לא, אני חייבת לראות סרט בתאילנד רק כדי לזכות לאכול פופקורן אחר ולשתות שתיות אחרות.
וגם את, כותבת בסדר 🙂
מה שאני לא מבינה זה מה יש לכם נגד לאוס… רק באים, כבר עוזבים?
היי נועה, אין לנו כלום נגד לאוס, להיפך, יש לנו בעד 🙂 אלא שבויין-טיין כבר היינו, לא השוס של לאוס לטעמנו, אם נחזור ללאוס זה יהיה דווקא לכפרי הצפון… אותם אהבנו ממש, ואולי לואנג פרבנג. ויין-טיין? לויזה ראן בלבד, מבחינתנו 🙂
ואגב הראיס העיר תשומת לבי לכך ששכחתי שחוץ משתיות אחרות, בסרט בתאילנד גם שרים ההמנון ועומדים לכבוד המלך, אפרופו חוויות 🙂
אה, כל יום ב 17 או ב 18(? שיואו! כבר לא זוכרת…) יש המנון ועומדים למלך- שייבדל לחיים ארוכים, יש האומרים שאולי כבר לא ממש חי…
בסרט זה אקסטרה (התחיל בשבע ו ובכל זאת היה המנון)
אז טעמתם או לא טעמתם מהסוס המושתן?
זה מה שמעניין אותי…