ביעף חלף לו הביקור בארץ. כבר שבוע מאז הגיע הראיס לאמריקה, שלושה ימים אחריו הגענו אנחנו והתחיל הפרק הבא של הגלולה.
אה, אתם רוצים לדעת איך היה בארץ..? בארץ היה גועל נפש. אה סליחה, את זה אתם כבר יודעים. אז בארץ היה קשוח לי. לא הצלחתי לכתוב כלום מהיום שעזבנו את קופנגן. כלומר כתבתי אבל לא טקסטים שהבלוג יכול לסבול. רק כאלו שהחברות שלי יכולות להכיל ומכם אני אחסוך.
המרחב הציבורי בארץ היה לי קשה ולא נעים. בטח שכיף לי לפגוש את החברות שלי, האחיות שלי, נשמות שלי אתן חיימשליבלב! האם זה שווה את כל השאר..? לא בטוחה בכלל. מקום לא תומך הישראל הזותי. אנשים קצרי רוח, עוינים, כועסים, אגרסיביים. ברחוב, בכביש.
בדיעבד, קרו דברים משמעותיים ומכוננים בביקור הזה, וגם דברים מאד קשים. אני בוחרת לחשוב שהמכוננים חשובים יותר מהקשים ושהאהבה גוברת על הכאב.
מנוסים ממני שאלו אותי לפני הביקור ולא הבנתי מה הם רוצים, עכשיו אני מבינה… אז כן, בהחלט יש קשרים שלא שרדו את המסע הזה ואפילו מאד. חלקם לא הפתיעו וחלקם ממש כן.
לפני כמה ימים שאלה מישהי בקבוצת המשפחות המטיילות שהקמנו, תגידו, איך חוזרים לארץ ממסע כזה..? אמרתי לה, לא מוסמכת לענות לך.
ההרצאות שערכנו היו נהדרות. הרגשנו שליחות להביא את מה שיש לנו לאנשים, הקהל היה מהמם ומפרגן ונלהב, עפנו על כל מי שבא, עפנו אחד על השני, השתפרנו מהרצאה להרצאה, היה באמת נהדר. שמחה שעשינו את זה. ובאמת לפגוש את אהובי לבנו זה נעים ומשמח.
באנו לביקור הזה עם לב פתוח ורוגש, שמח ורך ומתוק. כמעט בכל יום מהביקור הזה ננגס לבנו, הנסיון לא לסגור אותו אכל מכוחותינו כל יום קצת. ההשתדלות להשאיר אותו מתוק, לא לתת למרירות להקשיח אותנו, להשאיר אותו ואותנו רכים, היתה ממש מאבק.
אני יודעת שזה נשמע נורא. ובדרך כלל כששואלים “נו איך בארץ? אתם נהנים?” לא מצפים לשמוע את האמת. אני אמורה להגיד “כיף”, כמו שאומרים הילדים כששואלים אותם איך היה בגן. אבל איזה קטע, בבלוג אני כותבת את האמת ומה שבא לי, ולא כי שאלתם.
אז בהחלט איני יכולה להגיד “כיף”. היו ועוד איך המון רגעים של כיף, ואפילו סופ”ש אחד קסום במיוחד שהמילה כיף ממש ממש לא מתחילה לתאר אותו. אבל בעיקר היה קשה. ואני מתחילה לחשוב ברצינות על חופשת מולדת במקסיקו למשל. פחות אטצ’מנט, יותר תומך.
ואמריקה..? מה אני אגיד לכם. כל הקלישאות נכונות. הכל פה גדול, ויפה למות, ומסודר למות, ונעים ונוח. המוצרלה הטרייה בסופר? לא רק טעימה, גם חתוכה כבר לפרוסות. גם הפטריות הטריות. הפרברים נראים כמו ניסוי (מאד מוצלח) באיך לעשות לאנשים נוח.
כשנחתנו, למרות העייפות (בכל זאת טיסה טרנס אטלנטית בת 12 שעות לבד עם שלושה נייטיב’ס… אבל פונקנו באדיבות חבר שלי מהכיתה בתיכון, תודה נעמקה! והנייטיב’ס, ובכן, בכל זאת מדובר בשלושה שועלי מסע ותיקים…), לא יכולתי לעצום את העיניים מרוב היופינס שנפרש לפניי, בדרך משדה התעופה ניוארק לביתנו הזמני בפרברי פילדלפיה. זה שנחתנו ישר לשלג היה לא פחות ממהמם, תודה לבונה עולם, שנזכה למצות.
A snow ride to the bank
Our temporary street, snow for our first weekend in America
אז איך באמריקה? רכבת הרים רגשית, ברור. גם קלישאת “כל ההתחלות קשות” היתה נכונה מספיק פעמים כדי להפוך לקלישאה והיא לא פוסחת גם עלינו. באמריקה הכל קשור להכל ותלוי בהכל וזה מרגיש קצת כאוטי בהתחלה. למשל, אנחנו עם רכב שכור כי כדי לקנות אוטו צריך איזה כרטיס, והכרטיס הזה מצריך לשכור בית ושיהיה לנו חוזה שכירות. אבל עוד אין לנו. יש לנו קצת מסמכים אחרים המוכיחים שאנחנו גרים פה עכשיו, ועם המסמכים האלו הראיס הלך למשרד הרישוי המקומי. קדם לזה הרבה מתח, כולם אמרו שזה לא בטוח יצליח כי מי שמע על משרד אמריקאי שמאשר משהו שאינו בדיוק בדרך המקובלת? להביא מסמכים קצת שונים מהמבוקש, אפילו אם הם מוכיחים בדיוק את אותו דבר, מהפכה! ובכן, ויוה לה רבולוסיון, כי זה עבד. אם אין חוזה תאכלו דואר ותכלס אני לא אתפלא אם הראיס הלך לקנות לי אוטו, ככה תוך כדי שאני פה כותבת ועושה רשימות של דברים לעשות ומבשלת בולונז וחוטפת צעקות מהנייטיב’ס.
זו היתה סתם דוגמית מרכבת ההרים שלנו, יש לי עוד מלא. על שיטות לגרוף את השלג מהדרייב-וויי ולהמיס את הקרח מהשמשה הקדמית, על ביגוד תרמי, על מגפי שלג, על מעלות מתחת לאפס ומעליו, על קניות אונליין וקניות בכלל, על איך שכל אחד אומר לך משהו אחר ובסוף כמו תמיד אתם חייבים להתחבר לבטן שלכם וללב שלכם ולסמוך על היקום קצת.
כי בסוף, בדיוק כמו בתחילת הפרק הקודם של המסע, אנחנו שוכבים במיטה ומסתכלים אחד על השניה, ואחד מאיתנו אומר “לא, אנחנו מצ’וגעים לגמרי!” והשני אומר נכון. ואז נשימה.
ואתם הרי מכירים אותי כבר. כשצריך להרגיש בבית אני מיד מתחילה לבשל באטרף. אני פה 4 ימים וחצי והספקתי להעמיד פעמיים סיר ענק של מרק (פעם אחת אפונה ופעם שניה פטריות), לאפות פעמיים עוגיות שוקולד צ’יפס פליאו, להכין לזניית ענק ובולונז כנ”ל והרגע עצרתי את עצמי מלאפות עוגת בננות ואגוזים, כי העוגיות עוד לא נגמרו אך פוטנציאל הדביבוניות הוא אינסופי כמו שכולנו יודעים. אני לא יודעת כמה זמן זה יחזיק, הברקס על העוגה, רק אומרת.
והתחושה הכי מוזרה שמזדחלת לי במעלה עמוד השדרה..? שכאן אני יכולה פשוט להיעלם ואף אחד לא יידע. אני יכולה להחליט להיות עקרת בית מהפרברים ואף אחד לא יידע. לאף אחד גם לא יהיה איכפת. אז בינתיים, היוש אמריקה, אני הייתי זהר, פוטנציאל לעקרת בית מהפרברים.
והעוגה? יצאה מהתנור לפני שעה, ברור.
אני לא יודעת אם מתנהל איזשהוא משא ומתן לחלץ אותי.
Snow by Roee
מתה עליך זהר!!!
מתה עלייך רייט באק נוקי נצנצ שכמוך
קראתי בדמעות. של שמחה מהולה בקנאה עצומה. הלוואי עלי להיעלם ככה.
ממי גם האימהות באמריקה רוצות לישון!!!!
אומייגוש. שלג וזה. הנייטיבס והראיס עשויים פלדת אלחלד ואת יהלום בכלל. אגב, חופשת מולדת בלונדון, רק אומרת
תכלס!!!
מתגעגעת. איך הבית החדש? צריך כבר להזמין כרטיסים ליוני???
אהלן- אנחנו לא מכירות, אבל עכשיו ״שכנות״, כי אנחנו מניו ג׳רזי 🙂 נהנית לעקוב אחרי בלוגך, ומאחלת לכם שהיה כיפית, הנאה מכל ארבע העונות המורגשות כאן וחוויות טובות. בטוחה שאתם מוקפים ישראלים, אבל אם תצטרכו משהו, מוזמנים לפנות. אגב, מבינה מאד את החוויה שלכם בארץ, ומזדהה. ד״שׁ
תודה רבה! תמיד שמחים להכיר שכנים 🙂
בגלל זה אני אוהבת אותך , את אמיתית!
אצלי עברו כמעט 3 שנים מאז עשינו רילוקיישן לפלורידה
מחכה כבר לקרוא את הרפתקאותייך בארה”ב הנפלאה
תודה אהובה, יפה ואמיצה!
גמני מחכה כבר לקרוא את הרפתקאותיי!!!
זהריקה
יא מהממת. ככה בוקס בבטן, בלי קיצורי דרך בלי להתיפיף.
את החיים!
בוקס בבטן זה שמי השני 🙂
ומאחר שקראת גם את החלק שהבלוג לא יכול לסבול, את הרי יודעת…
נשיקות וגעגועים
איך, איך אני אוהבת לקרוא אותך. תצליחו, משוגעים
אהובה, נחיתה רכרכה, מצידי של עקרות בית, נכון, את משוגע, לא נכון, אין מצב שתעלמי לנו ולא נהפוך עולמות כדי למצוא אותך ולהביא אותך לפני הקרקע או לכל מקום אחר שצריך. ממני, זאתי מהקוסמטיקאית, המנהלת האישית מעיר הקודש ((:
אין עלייך בילוש. חכי חכי אנחנו פותחות פה עייסק.
אוהבת אותך
קראתי בדמעות. מאחלת לכם בהצלחה גדולה. שמחה בשבילכם. מבואסת בשבילנו, שעוד ארבעה חודשים חוזרים לתופת הזו. הייתי מעדיפה לקפוא מקור. תודה על כל מה שנתת לי זהר. אין זמן כמו עכשיו להגיד.
כתבת כרגיל מרגש ומעורר השראה. אלונה
תודה יקרה. המשך טיול נעים ו…הפתעות טובות אמן!
ויסטיריה ליין זה שמאלה. (סמללללה) רואה שהתגברתם על השאבל. כבוד.
נראה לי שזה היה רק חימום. אופס, בחירת מילים לא וואו.
חחחח
יאללה קפה בהקדם.
חייםשליבלב. אין כמוך. חיבוקקקקקק דוב קוטב ענק נשלח אליך. תמיד מצחיקה אותי
אוהבת אותך ממי. אפילו שהעלית תמונות לפייסוש בלי לקבל אישור יח”צ. רק לך מותר!
ברוכה הבאה לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות! שתהיה לכם התאקלמות מהירה ונוחה, תיהנו מהשלג, ומקווה שמתישהו תקפצו עוד שש שעות טיסה מערבה לכיוון סן פרנסיסקו 🙂
תודה מותק! אמן שנגיע גם לחוף המערבי 🙂
דרוש מנהל/מנהלת מתנ”ס חדשים בקופאנגן , רצוי בעלי כישרון אפיה ואהבה לשירי רוק ישראלי מה 90’S .
just saying
געגועים הסטריים!!!
לא מצליחה להבין איך עושים מעבר חד כזה…כואבת מגעגועים לאסקפיזם המושלם בקופנהגן
שניה תני לי להבין, את ציפית למעבר פחות מטלטל? מצחיקה!
we don`t do mild sista!
זהר זהר אין עלייך. געגוע. טוב נשברנו אנחנו באים.
אני מקווה שהפעם אף חברת תעופה לא תיאלץ לפשוט רגל. כבר לא נעים לי.