המרכזי שלנו, שיהיה בריא, יצא מטרוף כמו אמא. כמוני יש לו צורך אדיר, כמעט בלתי נדלה, להרגיש שרואים אותו וחושבים עליו, כמוני הוא רגיש ונעלב בקלות וכמוני הוא מתייחס ליום ההולדת שלו כאל ביטוי לכל זה. שרואים אותו, שחושבים עליו, רגיש לכל ניואנס, נפגע מכל פיפס אבל גם מעריך לעומק כל מחווה וכל מעשה, קטן כגדול, שעושים עבורו.
במסע משפחתי, אחד האתגרים שלנו כהורים הוא ימי ההולדת של הילדים (פחחח על מי אני עובדת, יום ההולדת שלי עצמי הוא אתגר לא קטן בכלל ואפילו מאד).
איך לציין את יום ההולדת, איך יוצרים חגיגה של אהבה כשלפעמים זה רק אנחנו המשפחה הגרעינית, איך לחגוג בלי להוציא טונות כסף, איך להישאר אותנטיים למשמעות ולרגשות מבלי לצאת הורים מבאסים, איך לחגוג את היש.
צלחנו כבר יום הולדת של קטנת הבית בפיליפינים (יום לאחר נחיתה באי חדש במסע, הפקת ארוחת יומולדת במטבח קטנטן עם להבת גז אחת, ועוגת גבינה אחת שהראיס צד במסע הירואי שכבר סופר בו ועוד יושר בו), בר מצווה לבכור (עלייה לתורה בבית חב”ד כולל דמעות וסוכריות, פארק אומגות נהדר), יומולדת ראשון למרכזי בקופנגן, ועוד כמה וכמה אתגרים.
והנה מתקרב לו שוב יום ההולדת של המרכזי, והוא חופר עליו שבועות כבר, מה זה חופר, שוחות שוחות הוא חופר בראשנו התשושים, עולה על מוקשים בלי הכרה, מעמת אותנו עם הכל כולל הכל.
והקיץ של אביה לא עוצר באדום. “מי יהיה ביומולדת שלייייי???”, “אבל אמא אם אביב ואור לא יהיו זה לא שווה כלום!”, “אמא איזה באסה שהיומולדת שלי יוצא לא בעונה ואין לי חברים באי!”, אין שוחת אשמה שהוא לא עצר בה, העמיק חפור ותיבל בצרחות.
אבל לקופנגן כמו לכל אמא טובה, קשובה ואוהבת, יש דרך להשפיע שפע בלי להתאמץ (מדי).
וכך יצא שלפני חודש פתחו קולנוע באי. מקום מהמם עם אולם צפייה בתנוחת זולה על מזרנים וכריות עם אוזניות אישיות, מוקף גן מושקע ומעוצב בקפידה, מרבצי ישיבה מקסימים סביב אש צוהלת, צוות עם תודעת שירות מטורפת, חדר פרטי לאירועים ואפילו עץ משאלות כמו ב”אווטאר”.
עדי גילתה אותו וגילתה את אוזני, הבעיה היתה שהנער סירב לשמוע על זה (“חשבתי שאת סתם אומרת כדי לחפף אותי”) וכך קרה שרק ערב לפני החגיגה המתוכננת הגעתי לבדוק את הלוקיישן. נפלתי ברצפה שברתי תכסא. כלומר את הכרית, אין שם כסאות.
ג’יימי, המנהל, תפר איתי בצ’יק וצ’ק אירוע מגניב, עם פיצות ופופקורן ושתיה ומרשמלו על האש ואז זרק בנון שלנט, “אם אתם רוצים לבוא קצת לפני הסרט ולעשות איזו פעילות יומולדת, וולקאם!”
מפה לשם, “חפש ת’מטמון” עם תחנות ומשימות הישרדות על אי בודד כולל בועות סבון, מעגל משאלות ואיחולי יומולדת סביב Eywa, העץ המואר, משימת נעיצת מרשמלו בחנית ושרפתו על המדורה (המעוצבת) למצב שאפילו ההורים הרעבים לא יאכלו אותו, מציאת המטמון (שמרוב התרגשות שכחתי בבית ועדי טסה להביא אותו בזמן שאני התפללתי שהמשימות יקחו מספיק זמן), פתיחת חבילת המטמון (זו היתה המשימה הכי מאתגרת כי הבכור שלנו, כשהוא עוטף חבילה הוא עוטף חבילה!) וצפייה בסרט כמובן, תוך כדי פיצות, פופקורן, קולה, גלידה עם קצפת וכל מיני פינוקים וכאב בטן לחצי מהילדים, צ’ק!
בדרך עוד היתה הפתעה מרגשת בדמות סרטון מצחיק ומקסים מעוטר בפרצופי הילדים שעדי הספיקה לתקתק איכשהוא בין הבריכה לקולנוע ולהגניב לג’יימי על גבי דיסק-און-קי כדי להפתיע את כולנו ולרגש עד דמעות (רק אני בכיתי, חזק וברור).
זה נשמע לכם בקטנה אבל אני בחיים לא “עשיתי הפעלה” לילדים. לעמוד מול X ילדים, כש-Y מתוכם אינם יוצאי חלציי, ולהנחות משחק חפש ת’מטמון, עם משימות?? עזבו להנחות משחק, ל-ד-ב-ר?? בשבילי זה וואו. חתיכת פסגה לכבוש. ובשביל מה שווה לכבוש פסגות בחיים האלו אם לא בשביל האהובים שלנו.
כל זה לא היה קורה לולא היו מעורבים בעניין חברים מדהימים וסלחנים מאד מאד, שבילו יום שלם בלשמח נער צעיר בן 12 ולשמור על אמא שלו מהתמוטטות עצבים שאיימה להתרגש בכל רגע. מהבריכה (זה לא פשוט לשנע שלוש משפחות עתירות ילדים לבריכה על שלושה אופנועים! יעל היפיפייה טובת הלבב הצילה את המצב עם האוטו) דרך ארוחת הצהריים ועד בילוי ערב שלם בקולנוע הקסום בזמן שהילדים צהלו צפו זללו והתארגנו על כאב בטן קולקטיבי.
למדתי שיעור בחברות במהלך היום הזה. מלהתבונן בילדים וכמה הם יודעים לפרגן ולהנות. מלחוות את התמיכה של ההורים ומעצמי, שהסכמתי לחוות גם קושי וגם בדידות וגם בחירה בביחד.
מעדי שהתגייסה עם רעיונות, הקפצות, הפתעות ותמיכה רגשית בלתי פוסקת. מיובל שהתגייס עם קלילות, רעיונות (כמה רעיונות נדרשים יא וולי!), השתדלות שהצליחה להיראות נטולת מאמץ והחזקה רגשית לכלת הקטסטרופה הרגשית המכונה יור’ז טרולי, מיעל ואיתי שהביאו נוכחות מפרגנת ושמחה ונעימה וחברית ובעיקר הקפידו לתת לי תחושה שהכל בסדר וזה לא סיפור (בעיניי זה מאד סיפור ואני ממש מעריכה את זה).
ומהראיס שעצבן אותי והתעצבן ממני לאורך כל הדרך ו(שוב) לא הסכים להתגרש מיד.
בסוף היום, ראיתי עיניים נוצצות וקיבלתי חיבוק ענק מילד מאושר, את המחמאות שהוא חלק לי אשמור לעצמי, רק אגיד שלמדתי ממנו עוד שיעור בלהעריך את מה שעושים בשבילך ולשמוח במה שיש, וכמה יש!!!
מותק שאת. איזה יפה את כותבת :). חיבוק גדול
תודה יקר
חמודים ונהדרים כולכם! מתגעגעים…. מיכל והגמדים
מתגעגעים אליכם גם כאן 🙂