מאיפה להתחיל לספר על מה שהתרחש בעשרה ימים האחרונים. מה אני אגיד, יש רעיונות שנראים בהתחלה ממש טובים, מתבררים בהמשך כמשהו שבין אירוע רב נפגעים לשואה ובסוף את אומרת, וואלה הכל מדויק, אין עליי, אני תותחית, כל מה שקרה היה צריך לקרות, טוב שקרה, היה רעיון ממש מעולה כל הסיפור הזה. את אומרת לעצמך, אין אין אני תמיד צודקת למה אני לא זוכרת את זה בזמן אמת! את אומרת לעצמך, אין אין אני איירון וומן מי יכול עליי בכלל. ככה את אומרת לעצמך.
בקיצור הראיס היה צריך לנסוע לאיזה שבוע לארה”ב לקראת הרילוקיישן. אמרתי, מה, בדיוק עונה גשומה פה באי, ובדיוק יש חג מגניב עם עששיות ונרות וכל זה, אני אסע עם הנייטיב’ס לצ’יאנג מאי, שם אירועי החג הלז נחשבים לשווים במדינה. מה, הלויקראטונג, זה חג חשוב, וזה החג של צ’יאנג מאי, מה, כולם יודעים את זה. ככה אמרתי. וככה אמרתי גם לחברים שלנו פה באי, אמרתי בואו ניסע כולנו ללויקראטונג לצ’יאנג מאי, מה קרה לכם, אתם יודעים איזה כיף יהיה?? ככה אמרתי.
בקיצור המלך מת והודיעו שלא יחגגו השנה את הלויקראטונג. וואלה יופי. כבר הזמנו טיסות ומלונות מה הקטע עכשיו. אמרנו ניסע, מה. אחר כך אמרו, יחגגו אבל בצניעות. אמרנו בטח, צניעות זה השם השני שלנו, אנחנו זורמים מעולה על צניעות, תנו לנו את זה צנוע.
בקיצור מפה לשם טיול שנתי שלוש משפחות מקופנגן ועוד משפחה שהיתה בקופנגן והמשיכה בטיול ופגשה אותנו בצ’יאנג מאי, גם הם באו לחג. איפה אתם בחג? בצ’יאנג מאי, מה.
עד כאן עוד הייתי שבויה בקונספט הרעיון הממש טוב. הראיס יסע לעשרה ימים ואנחנו ניסע לעשרה ימים ועוד עם חברים. מושלם.
Setting off to Chiang Mai
מונית מעבורת אוטובוס מטוס מונית, הגענו לגסטהאוס בצ’אנג מאי. כולם במצב רוח טוב רק החדר, מה קורה?? מיטה זוגית ומיטת יחיד, איך יכול להיות שזה מה שהראיס הזמין לי בתור חדר משפחתי?? וקטן, מיינד יו. קטן ברמה שכשביקשתי מזרון נוסף על הרצפה, וקיבלתי ללא חיוב נוסף (תאילנדים שלא מחייבים חיוב נוסף על משהו? פה חשדתי), לא היה מקום לעבור לשירותים בלי לדרוך על משהו. אבל אני, בשביל מה עשיתי ילדים אם לא בשביל לדרוך עליהם בדרך לשירותים.
והמיקום? לא מושלם. אנחנו רגילים להיות בצ’אנג מאי במרכז העניינים בעיר העתיקה וללכת לכל מקום ברגל, ופה אנחנו פתאום (כדי להיות עם חברים שלנו באותו מלון וכי יש בו בריכה) צריכים לנסוע לכל מקום. שזה אומר “סונגטאו” (המוניות האדומות של צ’אנג מאי, זולות אבל לא תמיד נוסעות לאן שאתם רוצים, בטח לא בדרך הכי קצרה, וכל נסיעה זה מיקוח. לפעמים מיקוח זה דבר נורא מעייף).
אבל יאללה, 3 לילות ואנחנו עוברים לגסטהאוס במיקום פצצה בעיר העתיקה קרוב להכול. בינתיים, אמריקה מפסידה בבחירות, אני לא אשכח את היום הזה כי בלילה, אני לא יודעת מה הסתובב לי במוח, עישנתי את הסיגריה האחרונה שלי. ישבתי לשיחת נפש בלילה עם חגי אח שלנו בלב אהוב שלנו אין דברים כמוהו, ותשמעו חגי יש לו כושר שכנוע חבל על הזמן אה? אבל, “בואנה אח שלי אתה משכנע, אני מפסיקה לעשן” – אמר אף אחד אף פעם. לפעמים דברים פשוט מסתובבים במוח וזה מה שקרה לי כשחגי הפליג ודיבר כמו שחגי יודע להפליג, על התהליך של הפסקת העישון שלו ומה קרה שם. כל מילה שלו חודרת לי בדיוק למקום המדויק בלב (בריאות?), זה פשוט הזמן הנכון כנראה, ואני שוכבת במיטה ואשכרה מחכה למחר בבוקר, לקום לשתות קפה בלי סיגריה ולהתחיל לספור “ממתי הפסקתי לעשן”.
למחרת קמתי ושתיתי קפה בלי סיגריה ויצאתי מהבית בלי הסיגריות ואמרתי לילדים שאני מפסיקה לעשן ושיעזרו לי. הם שאלו איך, אז אמרתי להם, כל פעם שאני אגיד שאני רוצה סיגריה, תגידו לי זה תכף יעבור לך, את חזקה, את עושה את זה!
והם אמרו. בשכנוע, בפאתוס, מכל הלב. מאתיים, מאתיים עשרים פעם “זה תכף יעבור לך את חזקה את עושה את זה” מצידם ועשרים ושמונה התפרצויות בכי מצידי מאוחר יותר, נגמר היום הראשון בלי סיגריות. בו שתיתי קפה ראשון בלי סיגריה, יצאתי מהבית בלי סיגריות, אכלתי ארוחות בלי לעשן אחריהן, התקלחתי בלי לעשן אחרי המקלחת והלכתי לישון בלי סיגריה לפני השינה. מה כן? בכיתי והתפרצתי בתדירות של כל ארבע דקות. מסתבר, נשמות, שכשמפסיקים לעשן מתחילים להרגיש. מה זה להרגיש, באקסטרים. ואדם עשוי לשאול את עצמו, כמה אקסטרים יותר יכולה המטורפת הזו להרגיש? ובכן, יונית, יותר. הרבה יותר. אם חשבתי שעד היום אני רגישה ונוטה לעצבנות ומצבי רוח, אז יותר.
והנה ברוך השם הגעתי ליום השני שלי בלי סיגריות וגם בו בכיתי בלי הפסקה. תוך כדי חופשה עם הילדים, תוך כדי היענות לכל צרכיהם ופניותיהם (פנייתכם חשובה לנו! אנא המתינו ותיענו לפי התור!). תוך כדי שהם נהנים. ממש רציתי שהם יהנו, שזו תהיה ממש חופשה כיפית כזו עם אמא. אז זו היתה חופשה כיפית עם אמא רק שאמא רוב הזמן בכתה ואמרה ילדים ככה זה, כשמפסיקים לעשן מתחילים להרגיש הכול נורא חזק כי אין מסך עשן.
בערב היום השני פתחתי הודעה בקבוצת החברות שלי בפייסבוק כי רציתי את התמיכה המופלאה שלהן ורציתי שיהיה מקום שבו הכרזתי שהפסקתי לעשן. את מה שהן כתבו לי שם קראתי עשרות פעמים ועוד אקרא. מי שיש לה חברות כמו שלי, לא יכולה לעולם לפקפק באהבתו של בורא עולם אליה.
ביום השלישי והרביעי גם בכיתי אבל פחות. הילדים התחילו להגיד את ה”זה תכף יעבור לך את חזקה את עושה את זה” בטון טיפה מונוטוני אבל בשאר הזמן הראו סימני חיים חיוביים.
תוך כדי כל האושר הזה, הגיע הרגע לעבור למלון המעולה שכל כך חיכינו לו. הגענו עם המוצ’ילות והתיקים, שמחים וטובי לב. טעות בהזמנה! זה לא המלון הזה! זה גסטהאוס עם אותו שם! עדיין סוג של אופטימיים, נגררנו עם כל הציוד לגסטהאוס עם אותו השם. לא מוצאים את ההזמנה שלנו. אה, מוצאים, אבל אין להם חדרים. כן. ממש ככה. בלי להניד עפעף הם אומרים לי, יש לכם הזמנה אבל אין לכם חדרים. קסום.
נו באמת, אני כבר ימים על ימים מתפרצת בבכי על כל שטות, קטן עליי להתפרץ בבכי ולעשות סצנה אם כבר יש סיבה כל כך טובה. כמה שעות מאוחר יותר, תוך כדי שהראיס בשיא הנון שלנט הלך לישון (12 שעות הפרש, היה אמצע הלילה אצלו. שיא החוצפה. אמרתי לו סע לווגאס תתגרש בלעדיי ונדבר אחר כך כלומר לעולם לא) היו לנו חדרים ומה אני אגיד לכם, הכי מגעילים בעולמות. אין לתאר. באמת. מהגרועים שהיינו בהם, והיינו, בואו. אנחנו לא ילדים.
3D museum
Our favorite cafe in the old city
Ice skating
The Loi Krathong festival night
Foot massage for the family
לא אלאה אתכם בכל הפרטים, בכל זאת אנחנו כבר בכמעט אלף מילה פה, אבל לקח לי כמה ימים להרשות לעצמי להעביר אותנו למלון נורמלי, גם תוך כדי החג לא היה מצב למצוא משהו נורמלי בכל העיר, אז עזבו, אני אסתפק בלהגיד שרק ביומיים האחרונים סופסופ היה שקט, עברנו לגסטהאוס נהדר שכבר גרנו בו חודש בעבר והיה תענוג, חבל שלא עברנו אליו יומיים קודם.
חזרנו אתמול הביתה, כולנו. הראיס מאמריקה ואנחנו מצ’יאנג מאי. איך היה? היו חברים טובים, היתה החלקה על הקרח, היה קניון ואפילו קצת שופינג, היו ארוחות שאמא בוחרת (בר סלטים מדהים!) וארוחות שהנייטיב”ס בוחרים (מקדונלד’ס כאילו דא), היו שייקים ופוט מסאז’ ואפילו היו עששיות מעל הנהר בערב החג, עם סופר מון שמשקיף ממעל, ואת שאר הערב אני לא זוכרת, גם כי הייתי קצת שיכורה וגם כי בכיתי מלא (אבל פחות מביומיים הראשונים).
היום זה היום העשירי שלי בלי סיגריות ואני כבר לא בוכה כל הזמן.
בעוד שבועיים אנחנו זזים מפה. וכשעולים לי רגשות ומחשבות של פחד, חששות, כיווץ, אני מזכירה לעצמי שאני האשה שהפסיקה לעשן תוך כדי חופשה ראשונה בחיי לבד עם הילדים ל-10 ימים, שתי מעבורות, שתי טיסות, אינספור מוניות-אוטובוסים-סונגטאו-טוקטוקים, מי יודע כמה “אמא יש לי בחילה” ו”אמא” באופן כללי, ארבעה מלונות, אלפי באטים, כמה קילוגרמים כביסה, מלא הצפות וכאבי לב, 12 שעות הפרש בין אמריקה לתאילנד ואחד אלוהינו.
בינתיים בישראל, שתי ההרצאות של הגלולה האדומה סולד אאוט, ואנחנו פותחים הרצאה נוספת בתל אביב. בעוד כמה ימים יהיו כרטיסים במכירה מוקדמת לשבוע בלבד ואחר כך המחיר יעלה. עקבו באיוונט!
בינתיים באמריקה…? בפוסט הבא עדכוני הראיס מהשטח, הרילוקיישן שמחוץ למטריקס קיק’ס אס!
הרגת אותי בחינניות. כותבת נפלא פשוט כיף. בהצלחה עם הסגריות..אני כבר 6 חודשים וכבר לא בוכה😀. יש חשק פה ושם…אבל אני חזקה, בנתיים.
שיהיה מעבר קל ונעים.
מצפה לקרוא עוד….👍🏻
תודה ענבל! כמעט מפחיד אותי לספר כמה כבר לא קשה לי. יושבת במרפסת כל ערב עם חברים שמעשנים ולא מזיז לי.
כל הכבוד. לך. לכם. בהצלחה ים הפסקת העישון. זה לא פשוט… אבל עם כוח רצוו זה אפשרי.
תודה רבה!
תענוג ובהצלחה עם ההפסקה!!
יאו יאוווווו
אחד הפוסטים אם לא הההה!
כמה צחקתי בקול!
אין ספק שהמסע שלך וכל משפחתך וליבך חדרו עמוק עמוק ללב שלי ועושים בו שמות.
איכות נדירה כזו לכתוב עם פילטרים ורשת אסוציאציות נהדרת כל כך שמחה שיש לי גישה למוח שלך!
המון הצלחה וחוזק בהמשך הדרך, גם של העישון וגם במסע הפיזי.
מה איירון וומן? בואי את האלק בשילוב עם מגהטרון סופר וומן
לידיעתך.
תודה תודה תודה אשה יפה ויקרה לי