לקחנו את הגלולה האדומה

חמש הנפילות שלנו במסע.
חלקן טעויות וחלקן יעדים שאנו ממליצים להימנע מהם

“אתם חיים את החלום”, “יו איך אני מקנאה”, “גן עדן”, “החיים שלכם דבש”.
את כל המשפטים האלו אנחנו שומעים כל יום בערך. ואנחנו בהחלט מרגישים הודיה גדולה על החיים שעשינו לנו, באמת חיים את החלום, רוב הזמן זה באמת מדהים ודבש וגן עדן ואני מקנאה בעצמנו מרוב שטוב לנו.

אבל בינינו, ביצ’ז, מה שכולנו אוהבים לשמוע זה על הנפילות. הטעויות. הפדיחות. אין מה לעשות, פדיחות עושות את הקנאה ליותר נוחה ואני פה כדי לעשות שיהיה לכם נוח.

אז קבלו את חמש הנפילות הגדולות של המסע שלנו עד כה. מה נפילות? שגיאות מביכות, מבאסות, פדיחות-על, מהרגעים בהם מדרגות הרבנות מעולם לא נדמו קרובות יותר אבל למי יש כוח לרקוד בכלל.

תהיתי האם לכתוב אותן בסדר כרונולוגי, כי תכל’ס בהחלט במבט לאחור פתחנו את המסע בנפילה לא קטנה בכלל, אך עוד נחזור אליה.
כי הרבה יותר הגיוני לפתוח בנפילה הטרייה שלנו, זו שאנחנו למעשה עוד נחלצים ממנה בימים אלו ממש, זו שאני עדיין עצבנית מאד בגינה.
אמרתי עצבנית? התכוונתי בקריזה שחבל. כלומר ברעידות. כלומר במצב רוח של טבח המוני.

אז הכל התחיל כשהחודש שלנו בצ’אנג מאי עמד לפני סיומו, התחנה הבאה להשתקעות של חודש כבר סומנה וחברים אפילו מצאו לנו בית שם ואנחנו מגיעים כמו קינגים, בכיף שלנו, איזה תפנוק.
אבל הראיס, אנחנו מכירים אותו, התחיל לו הגירוד הזה של “ומה עם קצת טיולים? מה עם קצת ל-ע-שות דברים לפני שאנחנו זזים מחודש סתלבט בלוקיישן נפלא א’ לחודש סתלבט בלוקיישן מהמם ב’???”
השמועות על פאי הביאו אותנו למחשבה שזה לא הסגנון שלנו (יש לנו הרגשה שזה בסגנון של ואנג-ויאנג, להלן פדיחה מס’ 4) ומפה לשם הוחלט צ’אנג ראי, המקדש הלבן וזה וזה. נו, אבל המקדש הלבן וזה וזה זה ליום אחד, מה, ניסע לצ’אנג ראי בשביל מקדש אחד, מהמם ככל שיהיה??
הראיס חפר באינטרנט (האינטרנט הזה זו נפילה אני אומרת לכם! איזה שטויות כתובות שם באלוהים!) ויצא משם כמוצא שלל רב עם איזה דיבור על שני לילות בכפר ציורי בלב הג’ונגל, נוף פצצות, מפלים, עניינים, משו שבטי אותנטי ככה טוב טוב.
זרמתי.
טעות! טעות חברים! לא לזרום! להקשות בשאלות! להתנגד בכל תוקף לאותנטיות! למרוד בכל נסיון להגיד “ג’ונגל” במבט מצועף! ג’ונגל זה לא טוב חברים. אני חוזרת, ג’ונגל זה לא טוב. ג’ונגל זה הבית של החיות! לא הבית שלי! וכשאני אומרת חיות אני מתכוונת עכבישי ענק וכשאני אומרת בית אני מתכוונת בקתה מג’וייפת וכשאני אומרת אני אני מתכוונת הבחורה שצורחת באמצע הלילה בגלל עכביש ענק, מתחילה לבכות ולרעוד בהסטריה, עוברת לישון עם הילדים כי להם יש כילה, קמה לפיפי בלילה בשירותי הכריעה שיש בבקתה של הילדים (!!!) ומוצאת שם עוד עכביש ענק ומעירה את בנה בכורה ומכריחה אותו להרוג את העכביש ומפריעה לו לחזור לישון כי כמה אפשר לשמוע את אמא שלך מייבבת “תודה מאמי הצלת את חיי” בקול רועד.

למחרת גייסתי את כל כוחות הנפש שלי ויצאנו לטרק. אי אפשר להגיד שאני וסנדלי השורש שלי לא ניסינו להשתלב. סתם. נעלתי נעליים. הרי עכבישי הג’ונגל כבר שמעו עליי (צרחתי, נו.) והם הרי רק מחכים להזדמנות לארח אותי במגרש הביתי שלהם (ג’ונגל זה הבית של החיות! לא של אני!) ולגעת לי כאילו בדרך אגב בבהונות הרגליים אבל לא! לא אתן לכך את רגלי! בקיצור נעלתי נעליים, נראה לי שהנקודה ברורה. אז טירקתי בג’ונגל חברים. ממש ככה. ג’ונגל עם בוץ, מיינד יו. ולא קיטרתי! התנהגתי למופת. באמת. תשאלו את הראיס. אפילו הוא אמר. הלכתי בג’ונגל הלא מישורי בכלל, ראיתי מפל, צעדתי במטעי תה, הבחנתי ביופיו של הנוף (באמת פצצות), שכשכתי בנחל עם הנייטיב’ס, הכל. יו ניים איט. בלי קיטורים בכלל. אפילו כשבסוף הייתי צריכה לעלות עלייה אכזרית, מטורפת, תאמינו לי משו בזוית לא הגיונית, לא אמרתי מילה (לא היה לי אויר באלוהים מה זה הדבר הזה).

ואז הגענו בחזרה לכפר, עלק כפר, שבע בקתות שארבע מהן זה ה”ריזורט” שלנו. ריזורט עלק, השם יעזור. משו נורא. שתינו מים. אכלנו צהריים מאוחרים. לא היה חשמל. אמרנו יאללה, קורה, כפר נידח, יש מצב שיש פה הפסקות חשמל, זה טבעי. זה אותנטי. למרות שטבעי ואותנטי זה שניהם תירוץ מטופש שכבר נמאס ממנו אבל נו. עוד היה אור יום.

ואז נהיה חמש בערב ואני נהייתי מה עצבנית. רעדתי מעצבים. החלטתי לקחת את העניינים לידיים, מספיק עם השטויות, מה זה הזרימה הזאת, מה אני נחל?! הבעיה היחידה היתה שלא היו שום עניינים שיכולתי לקחת לידיים באותו רגע. כלומר בכפר הזה אין תחבורה. יש פיק-אפ של הריזורט שפעם ביום בערך בשש בערב מביא אורחים (אמרתי אורחים? התכוונתי נידונים!) ופעם ביום מחזיר אורחים – בבוקר. כלומר מחר בבוקר. כלומר לילה בלי חשמל בג’ונגל. כלומר אין מצבבבב ואל תספרו לי סיפורים, זה לא יקרה.

מנהלת המקום היתה בצ’אנג ראי (נו בטח, גם אני במקומה הייתי מעדיפה להיות בכל מקום חוץ מבכפר-שבע-הבקתות של השבט שלי בלי החשמל עם העכבישים!) והבנתי שהיא בטח תחזור עם הפיק אפ של הערב. ארבתי לה. כמו עכביש ענק ארבתי לה. היא לא הספיקה לצאת מהאוטו אני כבר עטתי עליה והסברתי לה בצורה שלא משתמעת לשתי פנים שכבר שעות אין חשמל ואנחנו לא יכולים להישאר, אנחנו חייבים ברגע זה ממש לחזור לצ’אנג ראי. ולא תגידו שהיא לא ניסתה להתווכח. ניסתה. לא עזר לה.

מפה לשם, 700 באט מאוחר יותר, איזה בחור מהכפר שיש לו אוטו גדול לקח אותנו חזרה לעיר ואז היו חדרים סבירים להתמקם בהם ואז הראיס הרג לי ג’וק במקלחת ואז מקלחת חמה רותחת ואז הו אז הרגע המקסים בו מדרגות הרבנות הפסיקו להסתובב לי מול העיניים.

The jungles in North Thailand, near Chiang Rai.

אבל הבטחתי חמש נפילות וזו רק הטרייה שבהן.
את האחרות אני מבטיחה לספר בפחות סערת נפש ובלקוניות שלא לומר סטואיות. יחסית.

נחזור להתחלה. לקו טאו, תאילנד. חודש ימים בקו טאו בזמן שהראיס עושה דייב-מאסטר. טעות! מה זה השטויות האלו קו טאו. זו טעות של מתחילים, טעות של להזמין דברים מהארץ… יכולנו להתיישב לנו בקו פנגן, הראיס היה עושה את הדייב-מאסטר שלו באיזי ואנחנו היינו נהנים בזמן הזה במקום לבלות חודש באי שממש לא מתאים לבילוי של משפחות.

Koh Tao. Not exactly paradise.

נמשיך לקמבודיה או במילים יותר מדויקות, פנום-פן. או במילים עוד יותר מדויקות, וול, היינו חייבים להגיע לפנום פן כדי לטפל בויזה לוייטנאם אבל איזו טעות זו היתה להגיע לשם בסופשבוע! ריד מיי ליפס: פנום פן זו עיר מיותרת. אני חוזרת, פנום פן זו עיר מיותרת ואני ממליצה לא להגיע לשם. ואם אין ברירה (כמו שקרה לנו), אז אל תגיעו לשם ליותר מהמינימום ההכרחי, או במילים אחרות, אל תיתקעו שם את כל סוף השבוע כשהשגרירויות פתוחות רק מיום שני. פשוט אל.

וכעת ללאוס. בלאוס יש מקום מגעיל ודוחה בשם ואנג-ויאנג. גועל נפש של מקום. עכשיו, ברור שכל מה שאני כותבת כאן הוא התרשמותי הסובייקטיבית בהחלט. נו מה. כל בלוג הוא התרשמויותיו הסובייקטיביות של הבלוגר, דההה. ואני יודעת על אנשים שנהנו מואנג ויאנג. יש אפילו אנשים שאני אוהבת שנהנו בואנג ויאנג. אך בכל זאת אני מחזיקה בדעתי שמדובר במקום דוחה שכולם יושבים בו ובוהים בשידורים חוזרים של פמילי גאי ו”חברים”, משתכרים ומשתדלים לא למות בנהר באבובים. לא כוס הבירה שלי. למעשה אם אמצא את עצמי שוב אי פעם בחיי בואנג ויאנג, אני חוששת שבאופן עצמאי אלך ואטביע את עצמי בנהר, אפילו בלי אבוב. גם חם נורא וכולם מסטולים ולא מכבדים. זה לא נעים להיות סחים כשכולם מסטולים. גועל נפש, כפי שציינתי.

Playing Settlers of Catan in Vang Vieng, Laos. That was the best entertainment we had there.

ונסיים את הפוסט המלבב הזה (אני יודעת שאתם נהנים!) בפיליפינים. כבר סיפרתי לכם על המקום המחריד שהראיס חשב שאני אסכים לישון בו “כי לא נעים”. הא! ולכן אקדיש את סעיף הנפילה בפיליפינים לאי בשם קמוטס. וואלה חבר’ה אין לי מושג בשביל מה יש את האי הזה. מקומות נורמליים להתאכסן בו אין. ויפי נורמלי אין. מסעדות נורמליות אין. אי ממש לא לעניין ולא ברור לי למה הוא לא בא עם אזהרת מסע, ואפילו להיפך, אנשים ממש ממליצים לנסוע אליו. האינטרנט מלא בהמלצות על האי חסר ההצדקה הזה אז הנה אני מודיעה רשמית, קמוטס – למחוק! לא לנסוע! אין לכם מה לעשות שם, תודו לי בהזדמנות עם צנצנת טחינה משומשום מלא.

Fishermen in the sunset in Camotes, The Philippines.

ואם הגעתם עד הלום, אתם בשלים וראויים להנות מהמספר הנוסף. נפילה בונוס.
מכירים וייטנאם..? נכון סאפא..? ווקשה! כן, אני יודעת, מפתיע, אבל בעינינו סאפא היא לגמרי אובר רייטד. אולי כי הגענו מהיופי האותנטי באמת של הא-דזאנג וסאפא המתויירת פשוט ביאסה אותנו. כמובן שגם הגענו בעונה לא מושלמת לסאפא, הטרסות היו יבשות ולא מרשימות (בהא דזאנג היו טרסות מהממות, עונה זה לא תירוץ לבאס אנשים שהגיעו מרחוק!) ובאופן כללי הרגשנו מוצפים במלכודות תיירים מימין ומשמאל. הרוכלות ברחוב שקופצות עליכם עם מילים בעברית כדי לפתות אתכם לקנות מהן או לבוא איתן לכפר שלהן, מסעדות התיירים המתומחרות בהתאם, הגסטהאוסים המבאסים, ממש תחנה מיותרת מבחינתנו. או להגיע מוכנים ליחס של “הנה התיירים הטחונים בואו נוציא מהם כל דולר שאנחנו יכולים”, או לוותר, ואותנטיות..? לא ממש.

The streets of Sapa, Vietnam. Very touristy and not too friendly.

כל טוב לכם, מגן עדן הדבש.