אמש הייתי במסיבה ופגשתי שם חברה שקראה קצת פה בבלוג, והיא אמרה לי, תגידי, לא הבנתי, מה זה הבלוג
הזה… פנטזיה? או שאתם אשכרה הולכים על זה?
אז אנחנו אשכרה הולכים על זה. ובתוך המקום הזה של “אנחנו אשכרה הולכים על זה”, למרות שהוא נשמע כמו משבצת מאד ברורה, יש תנועה. זה לא מקום סטאטי. לכאורה זה כן, כלומר, או שהולכים על זה או שלא. ואם הולכים על זה, אז, מה? אז משבצת. משבצת של “אנחנו הולכים על זה”. זו משבצת שונה מ”אנחנו מפנטזים על זה”, ואנחנו ללא ספק נמצאים בה, אז זהו, לא?
אז זהו שלא. אי אפשר לא להרגיש את התנועה שיש שם, כל הזמן. למשל, התנועה שמתרחשת בין “לעבוד כאילו אני כאן לנצח” לבין “מה הטעם להתחיל את הפרוייקט הזה, בעוד שנה אנחנו לא כאן”. ויש רגעים שאני חושבת, צריך להילחם בבריטים כאילו אין מלחמה (=לקדם פרויקטים בעבודה כאילו אני כאן לנצח) ולהילחם לצד הבריטים כאילו אין ספר לבן (=לקדם רק דברים שרלוונטיים לשנה הקרובה). או להיפך, נו. ברגעים אחרים, אני נוטה יותר לכיוון אחד וברגעים לכיוון האחר.
הראיס, שעסוק באיזון התקציב החודשי שלנו ברגעים אלו ממש, לא עסוק כמוני בתנועה הזאת, לא מתנדנד כמו מטוטלת רגשית ובאופן כללי לעומת המאניה-דיפרסיה שלי, הוא מאד מאוזן. נכון מאמי? אתה מתנדנד שם בלי שאני שמה לב, או מה..? (כשהוא יתרגם את הפוסט הזה לאנגלית, הוא יבוא אליי למקלחת, או סתם ירים את הראש מהלפטופ ויגיד על זה משהו, מעניין מה המשהו הזה יהיה. אם זה יהיה מעניין אתם תשמעו על זה.)
כשהוא תירגם את הפוסט הקודם, או אולי את זה שלפניו, הוא בא אליי למקלחת ואמר, את יודעת, מאד מעניין לי לתרגם אותך. ואז הבנתי שגם שם יש תנועה, יש דיאלוג. זה עוד רובד של תקשורת בינינו וזה מגניב.
עוד מקום עם תנועה מהז’אנר שאנחנו מדברים עליו – לידות. בעוד כמה חודשים, מי שנכנסת להריון, אני כבר לא אוכל ככל הנראה ללוות אותה. ויש לי חברה ש, אתם יודעים, בלי לחץ, וזה, אבל מותק… עוד שנה אנחנו לא פה, זה יהיה חכם מצידך להרות כבר, אם את מבינה למה אני מתכוונת.
אז זהו, שפתחתי את הבוקר היום עם תמונה ממנה בוואטסאפ –
שבע בבוקר, “סטיק” של בדיקת הריון – שני פסים! חיובית! תאריך הלידה המשוער שלה – יולי. מזל סרטן. בשעה טובה בייבי!
האם זו תהיה הלידה האחרונה שאלווה בארץ, יש בי חלק ששואל.
אין בי חלק שעונה אבל יש בי חלק ששמח. כל כך שמח.
