וייטנאם עם ילדים ?
ויאטנם בינתיים באה לי טוב, למרות שהביאה אותה במעבר גבול מהגהינום. משו קשוח ביותר.
אחרי יומיים בעיירת הנופש הקמבודית קפ והרהורים על המתנה עם מעבר הגבול כדי לעבור יחד עם המשפחה הצרפתית הנחמדת שפגשנו, שהויזה שלהם לויאטנם התחילה רק ב-30 בדצמבר, החלטנו בכל זאת לעבור את הגבול כמתוכנן.
הויזות לויאטנם מתחילות להיספר לא ביום הכניסה למדינה אלא ביום שבו ביקשתם את הכניסה, בטופס הבקשה.
כשמילאנו את טופס הבקשה, בפנום פן, כתבנו 25 בדצמבר, בעיקר כי שנאנו כל רגע בפנום פן (טוב כמעט כל רגע. טוב בעיקר אני) ולא רצינו להרגיש תקועים במדינה שלא בא לנו עליה.
בסוף, היה נחמד באירוח הביתי בכפר הנידח (שני לילות) ובקפ (עוד שני לילות) אז יצא שהויזה שלנו לויאטנם כבר התחילה והחלטנו לזוז.
רצינו אוטובוס לילה מהא-טיין, עיירת הגבול מהצד הויאטנמי, לסייגון, אבל מהצד הקמבודי, לא מצאנו אפשרות לנסוע למעבר הגבול אחר הצהריים, היו מיניבוסים רק בבוקר, ויצא לנו יום ארוך, קשה, מלחיץ ולא נעים בכלל.
אמרתי יום..? התכוונתי, למעלה מיממה.
כולל: איחור באיסוף מהגסטהאוס,
נסיעה לגבול בדרך עפר הזויה שגרמה לנו לחשוב שאנחנו הולכים להיות מוברחים את הגבול ולא מועברים חוקית, אשכרה אני בכל רגע הייתי דרוכה וחיכיתי שהנהג הקמבודי בווסט המשטרתי (כן!!!) יורה לנו באנגלית רצוצה להתכופף ויכסה אותנו בשקי יוטה ישנים עם ריח של דגים.
מעבר הגבול בצד הקמבודי כלל יציאה של הנהג, על ווסטו המשטרתי המזויף, כובע המצחיה וחפיסת המסטיקים בריח לימון שהוא לעס באובססיביות כל הנסיעה, לכיוון הבוטקה של החתמת הדרכונים, עם הדרכונים של כולנו בידו, ואז היעלמות מוחלטת שלו לפרק זמן של כשעה. פשוט נעלם. התפוגג. גז. ודרכונינו מופקרים בידי רק-אלוהים-ובודהא-יודעים (או רבים ביניהם). ועוד אחר כך אומרים שהקמבודים מאמינים בקארמה!
מתישהוא חזר הנהג, העביר אותנו לאחריות מישהו אחר שהצעיד אותנו לכיוון הבוטקה של החתמת הדרכונים מהצד הויאטנמי. שם שוב חיכינו, בלי לדעת למה ובלי דרכונים, עוד המון זמן. אולי שעתיים. בסוף הגענו לתחנה המרכזית שלהם.
כל הזמן הזה, מה שהרגיע אותנו היה שעוד לא שילמנו להם, לסוכנות הנסיעות מקפ, אז אינמצב שהם מפקירים אותנו כי הם לא קיבלו עלינו גרוש.
בתחנה, פרקו אותנו באחד המשרדים של אחת מהסוכנויות שמציעות אוטובוסים לסייגון, מילה אנגלית לא דיברו שם, שעת האוטובוס לא היתה ברורה, פתאום לא היה ברור אפילו אם זה אוטובוס שינה או אוטובוס רגיל, ובכל זאת אנחנו מדברים על 9 שעות נסיעה…
מפה לשם, היו גם צעקות ובשלב מסוים ממש עצרתי בגופי את הנהג שלקח מאיתנו את דמי הנסיעה (100 דולר, מיינד יו) ורצה ללכת. לא נתתי לו ללכת עד שלא קיבלתי לידיי כרטיסי אוטובוס-שינה בשעה הנקובה מראש וכשהכל נגמר, פשוט התפרקתי בבכי על כל המתח והלחץ של כל השעות האלו והנייטיב’ס ניחמו אותי מאד.
כשאת צריכה לפרוק מתח ומתפרצת בבכי והילדים שלך מתקבצים סביבך ומניחים יד נעימה ומלטפים ולא שואלים שאלות אלא רק תומכים ונוכחים, את חושבת לעצמך וואלה, עשיתי משו טוב.
אוטובוס לילה לסייגון
ואז אחה”צ וערב שלמים לשרוף בהא טיין, עיירונת מנומנמת שאין כלום אבל כלום לעשות בה,
ואוטובוס לילה של 9 שעות
והגעה לסייגון בדמדומי הבוקר
ומונית לגסטהאוס (נהגי מוניות בויאטנם יודעים את עבודתם ואשכרה מנווטים ויודעים איפה דברים נמצאים! אחרי קמבודיה אנחנו לא לוקחים את זה כמובן מאליו!)
ושעות של המתנה בגסטהאוס לשעת הצ’ק-אין, רק כדי לגלות שהחדר הוא בלי מקלחת ושירותים, שזה בהחלט לא מה שהזמנו. העבירו אותנו לגסטהאוס אחר, מונית על חשבונם, קומה רביעית בסימטא שיצאה ישר מסרט על צ’יינה טאון, מרכז העיר, מיקום פיצוץ, חדר עולב עולבי שמיים אבל לא איכפת לנו כי באויר יש חשמל!
הסייגון הזותי מדליקה ברמות אבל אחרות יעני!
פשוט וייב מגניב לגמרי באויר, כולי בדלקה, אני שמחה שפה נהיה בניו-יירז-איב. וואלה מגניב.
למעשה מהסימטא שלנו אין צורך לצאת בכלל. היא כה מגניבה!
יש תופרת (סופסופ תיקנו למרכזי את בגד הים),
יש סטריט פוד ומסעדות קטנטנות ומסעדה הודית נהדרת ושייק בר ומכולות קטנות מצחיקות ואפילו זונות. בטוב טעם.
אבל יצאנו מהסימטא, טיילנו באיזור, שיחקנו בפארק, חצינו כבישים (חוויה!), שתינו קפה טוב, נסענו לבקר במחילות קו-צ’י מימי המלחמה, ווא ווא ווי ווא הויאטנמים האלו יודעים לחפור!, חווינו את ערב השנה האזרחית החדשה ברחובות ההומים מאד מאד של סייגון, שיא החשמל, האויר פשוט רטט!
היה כיף ואפילו מאד.
Excellent Vietnamese coffee
Cu chi tunnels, about an 1.5 hours bus ride from Saigon
ואמש הגענו למוינה. עיירת חוף שעוד לא ראינו כלום ממנה אבל כבר טוב לנו פה.
ורד ודוד מכרכור-מחצבתנו נמצאים פה כבר חודש, עשו לנו וולקאם מלבב ומקסים, כולל קפיצה של ורד עם שניים מילדיה המקסימים ממש אמש כשהגענו, לתת חיבוק ולהראות איפה לאכול משו ואיפה לקנות חלב ועוגיות לקפה, כולל הצעה לקחת את הטוסטוס שלהם לחיפוש גסטהאוס ושיחת בוקר נעימה ועוד חיבוק ובסוף סגרנו עם בעל הגסטהאוס שלהם, שיש בו מטבח משותף וחצר מגניבה וחוף צמוד, והחל מעוד יומיים אנחנו מקימים את המושבה שלנו, פרדס-חנה-במוינה, לחודש הקרוב לפחות.
ובינתיים, בגסטהאוס הנוכחי, בעלת הבית החייכנית והמקסימה פינקה בצלחת פירות על הבוקר, וואלה כזה עוד לא קרה לנו!
פנום פן
עיר הבירה של קמבודיה היא לא אטרקציה גדולה בפני עצמה. גם בסטנדרטים של דרום מזרח אסיה היא ענייה ומלוכלכת, המדרכות הן המלצה בלבד והכבישים עמוסים באופנועים ובקבצנים. “ביקרנו” בשגרירות ויאטנם שם ניתן להוציא ויזה למעבר יבשתי (לא זולה!) וגם בבית חב”ד שם ניצלנו את ההזמנות לחגוג את חנוכה.
טיול נוסף של כחצי יום הוא לאי המשי (Koh Dach) שם אפשר לראות טוויית משי בנולים מסורתיים. המקומיים מאוד חביבים ובאנגלית רצוצה ינסו למכור מהסחורה שלהם. אמנם המחירים לא זולים אבל כשרואים את העוני שבו הם חיים אפשר להבין כמה הם נואשים.
Meas Homestay
הגענו לסיפן ומאץ’ איכשהו דרך גוגל. הם מציעים אירוח אצלם – משפחה קמבודית מכפר בשם אנג טאסום (Angk Ta Som). המקום עצמו מאוד נעים ומפנק וכולל 3 ארוחות מצוינות ביום. שניהם אנשי חינוך והם מתפעלים בית ספר ערב לתלמידי התיכון בהתנדבות. כחלק מהביקור הם מבקשים (לא דורשים…) להקדיש מעט זמן לתלמידים שלהם כדי שיכירו זרים ובעיקר יוכלו לתרגל את האנגלית שלהם. אורחים מישראל היו מבחינתם אטרקציה מיוחדת. שילמנו סכום של 75$ ללילה (שכללו לינה ואוכל).
ניתן ליצור איתם קשר ולהזמין מקום דרך המייל. הכפר נמצא על הדרך מפנום פן לקמפוט (Kempot). אנחנו שכרנו מונית בשני הכיוונים (35$ מפנום פן, 50$ לקפ). כמובן שהמחיר לצאת מאנג טאסום הרבה יותר גבוה בגלל המיקום הלא מאוד נגיש שלו.
קפ (Kep)
עיר קיט ותיקה על מפרץ תאילנד. למרות שהיא בעיקרה עיר תיירות היא לא עמוסה או נותנת תחושה של צפיפות יתר של מלכודות תיירים. לעיר יש רצועת חוף ים חולית ונקייה ללא יותר מדי צל.
במרחק של כחצי שעה בסירה (30$) הגענו לאי הארנב (Rabbit Island) שבו חוף ים נחמד ומאוד שקט. חוף האי עצמו משובץ במספר מסעדות, מסאג’ים וזולות חביבות. מלבד התיירים מעט התושבים ששם מתפרנסים בעיקר מדיג ומגידול פירות ים וסרטנים בפרט. מי שחובב בשר סרטן הגיע לגן עדן.
בקפ התאכסנו בגסטהאוס נחמד בשם Visal Sak, זול ונחמד אך טיפה מרוחק מהחוף. צריך טוק טוק בכל יציאה.
Rabbit Island, Kep, Cambodia
הא טיין (Ha Tien)
לויטנאם נכנסנו דרך מעבר הגבול היבשתי הדרומי ביותר עם קמבודיה לעיר הא טיין והיא לא שער הכניסה מזמין במיוחד לוייטנאם. התלבטנו בין לקנות חבילה תיירותית מקפ לסייגון לבין לעשות את הדרך בעצמנו בחלקים (קפ – מעבר גבול – הא טיין – סייגון). החלטנו ללכת על עסקת החבילה למרות שהיא בכמה דולרים בודדים.
מעבר הגבול בצד הקמבודי היה קל יחסית, למרות שארך כשעה שבה לא היה לנו מושג מה קורה. בצד הוייטנאמי העסק לקח כשעתיים שבמהלכן שילמנו 4$ בקשיש לרופא, מסרנו את הדרכונים בתקווה שיחזרו מתישהו ונחתנו בסוף התהליך בתחנת אוטובוס במרחק של כ 5 ק”מ מהעיר עצמה עייפים ומורעבים.
הו צ’י מין סיטי או סייגון (Ho Chi Minh City / Saigon)
כל השילוט הרשמי מתייחס ל HCMC אבל אפשר להגיד סייגון. הגענו לסייגון באוטובוס לילה (20$ לאדם מקפ) בנסיעה של כ 9 שעות מהא טיין. האוטובוס הוא נוח למדי, אמנם לא כמו רכבת או מלון, אבל נוח. אולי טיפה פחות נוח לארוכי רגליים.
בסייגון שהינו באיזור 1 (district 1) שהוא מעולה מבחינת נגישות לפארקים, שווקים, מסעדות, בתי קפה ועוד. האיזור מלא בסוכנויות תיירות שמציעות כרטיסים וסיורים למקומות בדרום וייטנאם וקמבודיה. אנחנו החלטנו לבקר במנהרות קו צ’י (Cu Chi) איזור ידוע לשמצה ממלחמת וייטנאם שבו ספגו שני הצדדים אבידות קשות לאחר מלחמת גרילה אכזרית שהתנהלה ברובה ממחילות תת קרקעיות שנחפרו ע”י הוייטנאמים בעיקר בידיים.
קוראת בכל פעם את החוויות שלכם ומתרגשת איתך, איזה כיף זה ההצצות הקטנות להרפתקה של חייכם 🙂
מתגעגעת!!! מעריצה אותך (גם) על הקטע עם הילדים.