הבוקר, הראיס הלך לנגן עם הפרטנר המתופף שלו, אני פיזרתי את הבנים אצל חברים ונשארתי בבית עם הקטנה. היא צמודה למחשב כאילו אין מספיק רגשי אשמה בעולם ואני חייבת לייצר מהר מהר מלאי ממש גדול.
עשיתי קניות באינטרנט, אצל טלי, ובדקתי בחשבונית של הסופר האחרון שעשינו, השוויתי מחירים ודי ברור שיש מצב שלקנות אצל טלי יחסוך לנו כסף. כמעט הכל יותר זול אצלה, ואין קניה אימפולסיבית כמעט, כי הקנייה מתבצעת בטופס ממוחשב ברשת. אז נכון שאין אצלה הכל, אבל אפשר לעשות רשימה נפרדת על המקרר שאחת לכמה זמן נוכל לעשות השלמות, וחוצמזה שיכול מאד להיות שאפשר להמשיך לחיות עוד 41 שנה בלי פפריקה מעושנת. למעשה יכול מאד להיות שאפשר לחיות עוד 41 שנה בלי הרבה דברים.. אנחנו ננסה את זה, נראה.
בכל אופן, כשהוא חזר הוא סיפר שכשהם ניגנו, הם גם דיברו, על התכנית שלנו לעזוב את המטריקס, בעיקר. ופתאום הוא אמר, תגידי, מה בעצם הבעיה שתהיי דולה בכל המקומות שאנחנו נהיה בהם..?
הסתכלתי עליו. בשנייה אחת היה לי ברור ש-ברור! זה הכי מתבקש. אבל יותר מזה, זו עוד דרך לצאת מהמטריקס וזה מה שריגש אותי עד דמעות. לקח לי כמה דקות להתאפס ולהסביר לו על המטריקס של הדולות.
להיות דולה בעולם המערבי, עמוק בתוך השיטה, זה אומר, בין השאר –
– להיות בכוננות 24/7, 365 יום בשנה. לא התבלבלתי – נשים יולדות גם ביום כיפור ואנחנו מלוות אותן.
– להיות בכוננות זה אומר לא לזוז בלי הטלפון, להיות בחרדה תמידית מתקלות טכניות בטלפון, למעשה מאז עידן הסמרטפון אני חושבת שמפלס החרדה בקרב הדולות רק עלה. כולכם יודעים כמה מהר נגמרת בטריה בסמרטפונים לעומת הטלפונים הניידים של קודם, אבל בטח לא עלה בדעתכם איזו חרדה זה מסוגל לייצר.
– להוריד אפליקציה לסמרטפון, שעושה סינון הפוך לשיחות – אלו שהוגדרו כקריטיות, ייכנסו ויצלצלו גם אם הנייד על שקט. כך תוכלי להיות חרדה גם לגבי תפקוד האפליקציה הנ”ל, ולא סתם חרדה טכנולוגית כללית.
– להיות מרושתת בגיבויים, בלי זה פשוט אי אפשר.
– להיות בלחץ מה יקרה אם הלידה תהיה כשהאיש לא בבית. אם הוא בחו”ל, אם הוא בעבודה (שנמצאת במקרה שלנו במרחק של לפחות שעה נסיעה, במקרה הטוב.)
– ויש עוד, אני חוסכת לכם.
בקיצור, לקח לי שנייה אחת, נשבעת, כדי להבין שללוות לידה מחוץ למטריקס זה אומר בעצמו לצאת מהמטריקס! זה אומר לא לסבול מהכוננות, כי מה כבר אני עושה בינתיים..? אני נמצאת, פשוט נמצאת. מה איכפת לי באיזו שעה יקראו לי, הרי זה לא שהילדים יישארו לבד, זה לא שאני צריכה להסיע אותם או להחזיר אותם או להסיע אותם או להחזיר אותם או… הבנתם??
ללוות לידה כשחיים מחוץ למטריקס זה, פר הגדרה, התמצית של העניין שלשמו התכנסנו כללית וספציפית : לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה.
להינות מליווי לידה (רק העבודה הכי מהממת בעולם!) בלי לסבול מהכוננות. לא, אין, זה גאוני.
תשאלו כל דולה בעולם מה היא שונאת בעבודה שלה, כולן יענו פה אחד ובלי היסוס – הכוננות. אנחנו שונאות אותה כי היא גורמת לנו להיות מתוחות, מאתגרת את היכולת שלנו לסמוך על זה שמה שצריך לקרות יקרה, מוציאה אותנו טמבליות בעיני עצמנו כשתמיד בסוף באמת קורה מה שצריך לקרות ויוצא שדאגנו סתם, גורמת לנו לריב עם הבעלים שלנו, להרגיש אשמות כלפי הילדים שלנו ובקיצור – והכי גרוע – לפעמים הכוננות ללידה גורמת לנו כמעט לא לאהוב את הלידות עצמן. כמעט, אבל זה עדיין כואב.
כל דולה תגיד לכן שללוות לידה בלי להיות בהיסטריה מהכוננות, זה לחיות את החלום. זה לנצח את השיטה. זה לצאת מהמטריקס ביג טיים.
והנה, כמו שכבר קרה הרבה פעמים מאז שהמסע שלנו התחיל, הבנה חדשה ומרגשת נוחתת לתוך המציאות ועושה לה נה-נה-נה-נה-נה.
