לקחנו את הגלולה האדומה

אתמול עשיתי מעשה גדול. מה גדול, עצום. מה עצום, מדובר באמנסיפציה של ממש. שחרור האישה מכבליה עצמה ומהתלות בזו ש”תעשה לי”. יאפ, ביצ’ז, יושבות? קבלו: עשיתי לעצמי בעצמי שפמגבות. אני חוזרת: אני בעצמי עשיתי לעצמי שפמגבות! ולא יצא לי מופתעת בכלל, יצא אחלה! ומדובר, ובכן, בי, אישה שהיתה מכורה לגבאית שלה ברמות על חלל. פעם בשבועיים הייתי מתייצבת אצלה, ואם הייתי מראה לכם את הסמסים שהייתי שולחת לה אם היא לא היתה זמינה לי בטלפון, הייתם מציינים לעצמכם בדאגה שחבל מאד שהפסקתי עם הכדורים.

תקראו לזה אובססיה, תקראו לזה הפרעת אישיות גבולית, אבל כשהגבות שלי לא מסודרות אין לי שקט נפשי. אני נהיית עצבנית עם כל יום שעובר, אם זה יוצא בערך על הפיאמאס (ותחשבו רגע, הרי אחת לחודש זה יוצא על הפיאמאס!!!) אז בכלל חבל. אמרתי חבל? התכוונתי חבל מאד. התכוונתי שיש מדינות באסיה שכבר היה בהן רצח עם, וזה לא היה כל כך מזמן. מדינות שעוד מלקקות את פצעיהן, ואני פה רק תיירת, לא נעים.

כמו כן, אני ממש לא אוהבת שמוסטפה מגיע לכל מקום כמה דקות לפניי. לא, זה לא נעים לי. מוסטפה זה השפם שלי ואמנם הוא רך ונעים למגע אבל אין לו מקום בעולמי הצר. כמה שלא אתור את נבכי נפשי, פשוט אינני מוצאת מקום עבורו. זה ממש או הוא או אני. ואני, עם כל הכבוד, יותר גדולה.

אז אחת לשבועיים בארץ הייתי מתייצבת אצל עדידוש והיא היתה מפרידה ללא רחם ביני ובין מוסטפה, מסדרת את גבותיי למופת, מפטירה לעברי “אין, מהממת.”, ושולחת אותי לדרכי, עם שקט נפשי שהולך להספיק בדיוק, אבל בדיוק, לשבועיים.

עכשיו תארו לכם את האישה האובססיבית הזאת יוצאת לטייל במזרח. לזה אני קוראת ספורט אתגרי! צלילה? טרקים באנפורנה? נסיעות של תשע שעות על דרך עפר באוטובוס שצופר כל עשר שניות ומפנק בקריוקי בקמבודית..?ביצ’ז פליז.

אז מה צריך לדעת על שפמגבות במזרח? הייתי עד כה רק בתאילנד, קמבודיה וויאטנם, כך שבטח אגלה עוד תגליות מסעירות בהמשך המסע, אבל בינתיים:
בערים ובמקומות תיירותיים הרבה פעמים אפשר למצוא איפה לעשות גבות, ואיפה לעשות שפם, וזה הרבה פעמים לא יהיה באותו מקום. בקו טאו עשיתי גבות אצל הספרית, אבל היא לא עושה שפם אז היא שלחה אותי למקום של מסאז’ים (עוד נדבר גם על זה, אל דאגה) שעושה גם שעוות (גם על שעוות תכף נדבר). בקנצ’נבורי לא מצאתי בשום אופן מקום שבו “לעשות גבות” לא אומר למעשה “קעקוע של גבות” או לחלופין, ותחזיקו חזק, גילוח. כן, הן מסדרות את הגבות באמצעות גילוח אז אל תעצמו את העיניים לפני שאתן מוודאות בדיוק מה הולך להתרחש מעליהן בעוד שניה.

לעומת זאת בקאוסן, בנגקוק, מצאתי מקום קלאסה ועשיתי שפם וגבות כמו אישה מערבית וזה היה ממש סבבה ועלה לי 120 באט שזה בערך 14 שקל.
אחר כך היינו בקמבודיה ולשמחתי לא הייתי צריכה עדיין כי לא נראה לי שהייתי מוצאת מקום נורמלי. אבל אולי זה נראה לי ככה רק משום שלא הייתי צריכה, כי אם כן הייתי צריכה, הייתי קורעת על טוסטוס את כל המדינה ומוצאת, איי גס.

ואז הגענו לסייגון, בסימטא שלנו היה הכל, מסאז’ים, שעוות, מני-פדי (תכף!), ואיכשהוא לא יצא לי לעשות שם אז הדיווח שלי מסייגון חסר. ניאלץ לחזור לשם.
בינתיים, כאן במוי-נה, אנחנו לא במיקום כל כך מרכזי, ואין לנו טוסטוס אלא אופניים. ונחשו מה אני יותר, אובססיבית או עצלנית..? נכון מאד. עצלנית. וכך מצאתי עצמי אתמול עושה שפם עם רצועות שעווה שקניתי בארץ למקרה חירום, וגבות עם פינצטה ומספריים ייעודיות שקנינו ברחוב בסייגון מאחת המוכרות האלו שמתנפלות עליך ומנפנפות לך בפרצוף במניפות למכירה וכל מיני פיצ’פקעס כאלו (מספריים חדות מאד! כאלו שגוזרים בהן גם שיערות מהאף, לגברים. שלא תדעו צער.), כשנר לרגליי מה שעדידוש תמיד אומרת – “עדיף לעשות קצת פחות מאשר קצת יותר” (מיינד יו, זה טוב גם בחיים), וגם “פה אני לא נוגעת לך, אנחנו מגדלות פה!” וכמובן הלהיט “אין, מהממת.”

וזה עבד. מה זה עבד, יצאתי זורחת מהמקלחת, כאילו הרגע כבשתי את האוורסט תוך כדי לידה טבעית.
הראיס, שלדעתי לא ראה שום הבדל כמובן בשפמגבות שלי אבל הבין שאירע אירוע מכונן, זרם מיד עם פירגונים עוצמתיים לכיווני ולא הפריע לי כשניגשתי מיד למלאכה החשובה באמת – לשלוח תמונות בוואצאפ ובפייסבוק לכל החברות שלי, שיראו. כי עשית ולא פירסמת – לא עשית, ואת זה לא אני המצאתי.

ועוד לא אמרתי מילה על תחושת העצמאות, השיחרור. על כמה זה לא נעים לי להרגיש תלויה במשהו חיצוני שיקרה, על כמה עצבנית התלות הזאת עשתה אותי. עכשיו שאני יודעת שאני יכולה גם לבד, בצוק העיתים, כל האישיות שלי עלתה ללבל אחר לגמרי, שתדעו לכם.

אז לסיכום: בדרך כלל אפשר למצוא, שימי לב שלא יגלחו לך את הגבות, אם את במקום שיש בו קלאסה אל תעזבי אותו בלי לעשות גבות וכמובן, אל תצאי מהארץ בלי פינצטה ורצועות שעווה למקרי חירום, כי הם יקרו.

וכעת לסעיפי היופי הנוספים, כי לכל אובססיה יש תת-אובססיות וכי תת-אובססיה אצל האחת היא האובססיה הראשית אצל אחותה, ואני כאן כדי לעזור לכולנו.

מני-פדי. אז תשמעו. מני-פדי עושים במזרח לא פחות מבארץ ויש את זה בכל חור אז תירגעו מיד. כל מי שעשתה מני-פדי אצל האסייתיות בניו יורק יודעת שהן מעולות שבמעולות. שני דברים אני רוצה שתדעו כי זה יחסוך לכן הרבה מורת רוח. אחד – שימו לב שלא עושים לכן “של-פעם”. יש להן פה קצת נטייה לזה. את יודעת, לגזור קצת יותר מדי עמוק, לסדר את הציפורניים עגול במקום מרובע, כל מיני וינטאג’ כאלו. היי אסרטיבית, בשפת ידיים אפשר להסביר הכל, ואם לא מבינים אותך, תמיד אפשר לצייר!
דבר שני, במזרח אין מדרכות כמעט בשום מקום. זה אומר שעלול לבוא לך חול על הפדי הטרי וזה מעצבן מאד ואנחנו לא פה כדי להתעצבן, אז תמיד תתעקשי שיעשו לך קודם פדי שיספיק להתייבש לך, ורק אחר כך מני. לא עושה מני? למה?? תעשי! אמרתי לך שיש בכל חור, אז אל תחששי להיתקע עם לק מתקלף. יש ברוב המקומות גם לק ג’ל על כל סוגיו. הכל כמובן במחירים מצחיקים.

שעוות. גם את זה תמצאי בכל מקום. במקומות תיירותיים תמצאי ריכוזים גבוהים במיוחד כמובן. אבל לא עשיתי פה שעוות ותשאלי למה? או. כי נערכתי מבעוד מועד בארץ, ושנה (!!!) לפני שטסנו התחלתי ועשיתי הסרה לצמיתות. ממליצה בחום.

טיפולי פנים. עוד לא ניסיתי אבל ראיתי שיש, בדרך כלל במקומות של מני-פדי או במקומות של מסאז’ים. הרוב זה כל מיני פילינגים ומסכות, אין משהו אחד שנקרא “קוסמטיקאית” כמו בארץ, שמתאימה לך את מה שהעור שלך צריך, אלא את בוחרת למשל “פייס סקראב”, “פייס מאסק” או כל שילוב של האופציות המוצעות, בדרך כלל יש דילים של שני דברים יחד, ומקווה לטוב. מה כבר יכול להיות רע.
טיפ קטן לגבי קרמים וחומרים לפנים, בקשי מהקוסמטיקאית שלך (לי יש שלוש, כל אחת עושה את הספציאליטה שלה) דוגמיות של כל מיני – לניקוי פנים, קרם לחות, קרם עיניים, קרם רגליים וזה. זה קומפקטי, זה נוח, אפשר לדחוף את זה בכל תיק וזה נותן לך עוד קצת אורך נשימה אם נגמר לך הקרם הקבוע או אם עדיין לא עברת את המחסום של להתפשר על תרחיץ פנים “פושט” מהסופר המקומי, מחסום שאני אישית ממליצה לעבור, בעיקר אם יש לך בסך הכל גנטיקה טובה להודות עליה.

ואחרון להיום – עיסויים. נו ברור שבתאילנד זה בכל חור ובזול. סביב 30 ₪ נגיד. גם בקמבודיה ובויאטנם אין בעיה כמובן למצוא ויש כל מיני להיטים כגון “מסאז’ על ידי עיוורים”, עיסוי אלוורה וכל מיני. בתאילנד עשיתי פעם אחת בקו טאו עיסוי תאילנדי (בדרך כלל עיסוי תאילנדי הוא הכי זול, יש מקומות שעיסוי עם שמן יעלה כפול מעיסוי תאילנדי ויש מקומות שהם עולים אותו דבר), פעם אחת יחד עם הראיס בפראצ’וואפ (עלה חצי מבקו טאו, כלומר עשינו שנינו שעה עיסוי במחיר שעלה רק לי בקו טאו התיירותית להדהים), עשינו בקמבודיה כל המשפחה פוט-מסאז’ (הנייטיב’ס נורא נהנו!) וגם פה אולי אלך כשתנוח עליי הרוח.

יש רק עניין אחד עם כל המסאז’ים האלו. בארץ, הייתי עושה עיסוי לא מעט, כי היה לי הרבה ממה להירגע. יא אללה אני רק נזכרת ברמות הסטרס שחיינו בהן בארץ ובאה לי צמרמורת של חלחלה במעלה עמוד השידרה. אבל פה, תכל’ס, ממה יש לי להירגע? ממה אני צריכה להרפות? הכל נינוח, נעים, רגוע ומאושר. אז הנה הפרדוקס של האוריינט. זה זול פה, זה זמין פה, אבל זה לא ממש נחוץ פה. הא!

and to the results