התחנה הבאה – הוי אן
אחרי חודש על החוף במוי-נה, זזנו לתחנתנו הבאה – הוי אן.
תכננו מראש להגיע ולהתמקם מבעוד מועד לקראת ה”טט”, הוא ראש השנה הויאטנמי החל בפברואר, ובו יש כמה ימים בהם הכל סגור וכדאי להיות מאורגנים לקראתם.
מאורגנים זה אומר ממוקמים במקום שיש בו פתרונות לקיום חיים גם כשהשוק סגור, אין תחבורה, חלק מהמסעדות סגורות וכן הלאה. בקיצור עדיף בית.
אז מצאנו דרך האינטרנט בית בעיר הוי אן, עיר חוף קטנה במרכז ויאטנם, על המסלול שלנו מדרום ויאטנם לצפונה.
הוי אן נחשבת עיר תיירותית אנד יט מגניבה מאד ומתאימה לשהייה יחסית ממושכת.
חיפשנו הרבה זמן יחסית, וקצת בעצלתיים, אבל כבר שבועיים מראש בערך סגרנו דרך מתווכת מקומית בהוי אן על הבית המבוקש.
הדרך ממוי-נה להוי אן היתה מתישה ברמות אחרות יעני ובמחשבה נוספת ייתכן והיה לנו יותר קל ופשוט לו היינו מפצלים אותה ולא עושים אותה בשוונג אחד.
יצאנו מהגסטהאוס ב”סליפר-באס” באחת ורבע בצהריים, הגענו אחרי חמש שעות לנה-טראנג, עיר קטנה שבדיעבד ייתכן ובה היינו צריכים ונהנים לחנות ללילה או שניים ורק אז להמשיך לתחנה הבאה הוי אן.
אבל לא עשינו את זה ומפה לשם, בנה טראנג החלפנו אוטובוס והגענו להוי אן בשש וחצי בבוקר למחרת.
היתה נסיעה די מסויטת, כמו שאומרים בפולניה “לא עצמתי עין”, אבל מה שכן, שיחקתי עם עצמי במשחק משעשע (יחסית) שנקרא “זהי את נחירות בני ביתך” ואני גאה לעדכן שזיהיתי. אגב הקטנה לא נוחרת.
אפרופו פולניה, בגטו שנקרא “סליפר באס” גם לא נתנו אוכל. משוגעים. לקחנו איתנו נשנושים מהשוק במוי-נה, בנה-טראנג בזמן שהוחזקנו בלימבו הנקרא “האוטובוס לא זז כבר שעה אבל אף אחד לא יורד ומי יודע, אולי ברגע שנרד לחפש אוכל הוא בדיוק ייסע”, עלתה לאוטובוס איזו מקומית שקלטתי פתאום שאפשר לקנות ממנה איזו פיסת מזון, מהסוג הנקרא בויאטנם “באן מי”. עכשיו, באן-מי זה באגט שיכול להיות טעים ויכול להיות מזעזע, זה מאד תלוי ואין שום דרך לדעת על מה נפלת. אני בכלל הייתי אחרי טפיל מעיים אכזרי ולא אכלתי כלום חוץ מאורז וירקות אבל הזדרזתי ורכשתי ארבעה כריכים לבני משפחתי הגוועים. ובכן, אומר זאת כך, אין לנו מושג מה היה בכריכים האלו ובשלב זה גם פחדנו לשאול. הבכור והראיס, שלקחו כבר מזמן את האומניבוריה למקומות שהמזון עצמו לא דמיין מעולם, אכלו, בלעו והדחיקו. המרכזי והקטנה סירבו בתוקף וניזונו מבננות, חטיפי קוקוס וקרקרים מהשוק (גלוטן פרי מאדר פאקר של קרקרים, אגב!) עד למחרת בבוקר.
בקיצור הדבר הטוב שיש לי להגיד על הסליפר-באס הזה הוא שיש בו שירותים. הדבר הרע שיש לי להגיד עליו, הוא שמאחר שיש בו שירותים, האוטובוס נוסע רצוף ולא עושים הפסקות לאוכל. גטו אני אומרת לכם. והדבר הממש גרוע שיש לי להגיד על הסליפר באס הזה עם השירותים, זה שישבנו ממש קרוב אליהם ו, לא משנה.
בהוי אן לקחנו מתחנת האוטובוס מונית עם נהג נחמד שלשם שינוי לא היה צריך להתמקח איתו (הפעיל מונה), לא רימה אותנו ואפילו הביא אותנו לכתובת המבוקשת, שם כבר חיכה לנו בעל הבית הנחמד אך הבלתי דובר אנגלית בעליל וכולנו חייכנו והנהנו כמו טמבלים עד שהגיעה המתווכת ותיווכה בינינו. עם חוזה וקריאת מונה חשמל והכל. כמו בית אמיתי.
מתמקמים בבית חדש
ואכן זה בית אמיתי. יש בו מטבח, פינת אוכל, סלון, מקדש קטן לבודהא כמובן, שני חדרי שינה מרווחים עם אמבטיה ענקית צמודה לכל אחד מהם וחדר נוסף על הגג שלמעשה אנחנו לא משתמשים בו אבל הגג אחלה לתליית כביסה. כן יש לנו אפילו מכונת כביסה ואנחנו עצמאים בשטח, זה נעים נעים, אחרי חודש רצוף באותו גסטהאוס, כולנו באותו חדר, מקלחת פיצית, שירותים סנטימטר מהטוש וכביסה אצל הכובסת מעבר לכביש, ששיחקה איתנו באדיקות בטוטו-כביסה.
טוטו כביסה זה משחק מהנה מאד (לאחד הצדדים, שהוא לא אתם.) ובו בכל פעם שאתם באים לקחת את הכביסה שלכם, אתם עושים טוטו האם תקבלו את כל מה ששלחתם, וכמה פריטים שאינם שלכם תקבלו בכל זאת. משום מה הכובסת הספציפית הזאת היתה כנראה משוכנעת שכל תחתוני הנשים באיזור הם שלי, בעיקר החוטיני שבהם, ובכל פעם שאספנו כביסה, קיבלתי תחתונים חדשים ככה על חשבון הבית. וזרקתי אותם, מה חשבתם יא מגעילים.
בקיצור עכשיו אנחנו גרים בבית של גדולים, מבשלים לעצמנו, מכבסים לעצמנו, עושים הומסקולינג לילדינו ויש לנו אחלה ויפי ומיטות עם כילות.
אז למה רגשות מעורבים..?
כי מסתבר שיש שני דברים מאד בסיסיים שכשהם לא אופטימליים, האופטימית שבי יורדת למחתרת ואת מקומה תופסת בחורה קצת תבוסתנית, שלא לומר אובדנית.
אני מדברת, כמובן, על בריאות ועל מזג האויר.
מבחינת בריאות, כבר ציינתי שבמוי-נה היה לי טפיל מעיים, אבל לא ציינתי כמה סבלתי ושאלתי נפשי למות, כמה לילות לא ממש ישנתי וכמה זה פאטתי שזה עדיין מעודד אותי שבכל זאת, זה מרזה.
הראיס לעומת זאת נקט לפני יום וחצי בפעולת תגמול והעלה חום ל-40 מעלות, למה להתפשר אם אפשר ללכת על כל הקופה. שוכב במיטה, נאנח, ישן כל היום ולא אוכל כלום.
הבוקר הוא כבר קם עם חום יותר ידידותי והיה קצת פעיל אבל אתמול סחבתי את העגלה לגמרי לבדי וזה פחות כיף.
קמתי בבוקר (כבר מבאס), גייסתי את המרכזי (טוב זה לא דרש הרבה מאמץ. הוא המתגייס הכי נלהב שראיתי מאז “לא גולני-לא מתפנה!”) ודיוושנו לנו על האופניים לשוק המקומי, כדי שיהיה מה לאכול בבית שלנו בלודז’. אני חייבת לציין שהוא סחב את כל הקניות ולא נתן לי לסחוב כלום. יצור אמביציוזי ביותר.
אחר כך האכלתי את כולם ארוחת בוקר, בישלתי ארוחת צהריים, הושבתי את הנייטיב’ס ללמוד, עבדתי, הכנתי להם ארוחת ערב, תוך כדי לעקוב מקרוב אחר מצבו של הקודח מחום הלא הוא אלוף נעוריי, פלוס מדידת חום, פלוס הגשת תה, פלוס דרושות.
יום ש,כמו שאנחנו אומרות בפולניה (שהיא, להזכירנו, מקצוע ולא עדה), לא היה קל. וזה רק בתחום הבריאות!
כי בתחום מזג האויר, אני לא יודעת את מי תובעים על דבר כזה אבל פאקינג קריר פה בהוי אן. וזה לא נעים לי. אני לא נסעתי עד ויאטנם כדי שידהה לי השיזוף מתאילנד וגם לא כדי להסתובב עם בגדים ארוכים, מה זה השטויות האלו.
כן, בטיול למזרח, כשהמקום מפר את החוזה הבסיסי שאומר שתמיד יהיה לך חם, זה לא כל כך מגניב. אפילו היו לנו פה כבר יומיים עם גשם, ולא גשם טרופי.
אז הבריאות ככה ככה, מזג האויר ככה ככה, ואני לא יודעת אם מתנהל איזשהוא משא ומתן לחלץ אותי.
בסוף אני אעשה מרד יפה כזה כמו בגטו ורשה וכולכם תצטערו!
הוי אן (Hoi An)
בחרנו לחנות בהוי אן למשך כחודש לאחר שחיפשנו מקום שמשלב מקסימום אופציות טיול, ים, מחירים זולים ואוכל טוב. מכל הבחינות האלה הוי אן מושלמת. הגענו להוי אן ממוי נה באוטובוס לילה בנסיעה שארכה 17 (!) שעות. המרחק לא נראה כל כך גדול אבל באוטובוס שנוסע במהירות ממוצעת של 60 קמ”ש פלוס עצירות זה מה שלוקח. בגלל הטט – ראש השנה הסיני – נאלצנו לרכוש כרטיסים יקרים יחסית ב 21$ לאדם.
בהוי אן מצאנו בית מעולה להשכרה לחודש עם שלושה חדרים ומיקום קרוב למרכז העיר דרך האתר NHA TOI Real Estate. המחיר 420$ לחודש וכולל הכל למעט חשמל ואינטרנט. האתר מופעל ע”י סוכנים דוברי אנגלית מצוינת, מאוד אמינים ושירותיים ובאופן כללי מומלץ מאוד.
בעיר עצמה בחרנו להתנייד באמצעות אופניים (1$ ליום). העיר היא שטוחה לחלוטין, הרחובות רחבים ולא סואנים מדי והרכיבה היא פשוט תענוג.
יצאנו לטיולי אופניים לחופי הים שנמצאים כ 5 ק”מ ממרכז העיר או בשדות האורז שנמצאים בכל מקום. מומלץ להגיע גם לאיזור הדרום מזרחי של העיר ולראות מטעי קוקוס מים על שפך הנהר. בכל מקום אפשר לעצור ולהתרענן עם קוקוס טרי וקר (1$).
טיילנו גם בעיר העתיקה עצמה. מחיר של כרטיס כניסה ל”אטרקציות” הוא 6$ לאדם. ילדים ללא תשלום. בדיעבד היינו מוותרים. אפשר מאוד להנות פשוט מטיול ברחובות המיוחדים של הוי אן גם בלי להיכנס לאותם אתרים בתשלום.
טיול נוסף שעשינו היה שיט בסירה על הנהר (7$). מאוד מהנה והמראות של גדות הנהר מדהימים. בדיעבד היה עדיף לקחת סירת משוטים באיזור המזרחי של קאם טאן (Cam Thanh).
האוכל בהוי אן מצוין. ישנם הבדלי מחירים דרמטיים בין מסעדות במרכז העיר (יקרות) ומסעדות מקומית בד”כ ללא שם באיזורים הפחות מתויירים (מאוד זולות). למשל מנת הדגל של העיר קאו לאו (Cau Lau) אפשר למצוא במחירים שנעים בין 1$ ל 2$, כאשר הכי זול הוא השוק המרכזי.
לחובבי שווקים יש המון מה לראות בהוי אן. אנחנו ערכנו קניות כל יום בשוק. ישנו את השוק המרכזי התיירותי יותר. מצד אחד הוא גדול וצבעוני יותר מצד שני יקר יותר ונדרש מאמץ מיקוח כדי לקנות במחירים סבירים. בקיצור – לראות ולא לקנות. השוק שאימצנו ליומיום הוא שוק קטן וצנוע הרבה יותר ברחוב Le Thanh Tong. המחירים בו טובים (אם כי מעט יותר יקרים לעומת מוי נה) והרוכלים הרבה פחות אגרסיביים מבשוק המרכזי. כמה דוגמאות – אננס, צרור בננות או קילו אורז בפחות מדולר (15,000 דונג ליתר דיוק שמסתבר שהוא סוג של מספר זהב בוייטנאם). שרימפס ב 7$ לקילו וקלאמרי ב 5$ לקילו.
הוי אן עצמה הוא עיר מאוד תיירותית ומאוד מורגש שזה הבסיס הכלכלי שלה בכל פינה. עם זאת זה לא מפריע לאווירה המיוחדת שיש במקום.
מרתק כמו תמיד!
מרתק כמו תמיד.
עשיתי קופי פייסט ושלחתי לתיקיית הטיול. תזכורת כשאהיה ברגעי החרדה והייאוש 🙂
תרגישו טוב ומהר. אינשאללה
מה אפשר לומר? מצחיק! איזה כיף שנסעת 🙂 מאחלת לך שהמבאסים יעברו מהר וישארו רק הטובים. בריאות לכל ורזון מתמשך. נהדרת!
את מדובבת לי את כל המחשבות/חששות/פחדים/תקוות (בכל זאת אולי קצת מרזים)
שיש לי לקראת היציאה שלנו…
נתפסתי צוחקת בקול רם (לעצמי;)
תודה ובריאות